באמצע חודש אוגוסט בשנת 1947 היועץ הראשי במשרד הפנים של ברית המועצות מטעם המשרד לביטחון הציבור בפולין, היה עסוק מאוד באיסוף מידע בנושאים שונים במקביל. אלוף המשנה סמיון דוידוב עקב לא רק אחר גורמי האופוזיציה והשלטון הפולני הנתמך על-ידי מוסקבה אלא גם אחר מצבם של המיעוטים במדינה. היהודים, שהיוו את אחת מקבוצות המיעוטים הגדולות, הושמדו ברובם בידי הנאצים, עם זאת, פליטים יהודים החלו לשוב לפולין והם אלה שמשכו את תשומת ליבו של איש שירות הביטחון. עניין אותו במיוחד מרכז "איחוד" בלודז', אשר סייע ליהודים להעפיל לארץ ישראל. התארגנות זו הייתה ידועה גם בשם "תנועת הבריחה".
במקרה של חשש, ולו המזערי ביותר, להסלמה, היה על דוידוב להגיב במהירות וביעילות. על כן, כשמושא המעקב הצמוד של דוידוב, הפעיל הציוני הלל זיידל, אשר שימש אחד מראשי תנועת "הבריחה", החל בהכנות להברחתו של חייל סובייטי, נשלח לראש מחלקת המודיעין המסכל במשרד לביטחון המדינה רב-אלוף בפיקוד הצפון ז'לזניקוב מברק בהול. בהודעה נמסר שלידי הרשויות הגיעה התכתבות בין המחסנאי נתן רודומינר המשרת במחסן מס' 1748 והפעיל הציוני זיידל, שאחריו התבצע מעקב זה זמן רב על-ידי דוידוב. טוראי בצבא הסובייטי נתן רודומינר, שלא נותרו לו בברית המועצות בני משפחה, ביקש לעזוב את המדינה ולהצטרף לאימו המתגוררת בתל אביב. הלל זיידל הבטיח לעזור לחייל.
כפי שהבטיח הפעיל הציוני, ב-15 בנובמבר 1947 נקרא החייל בדחיפות להתייצב אצל סוחר פולני שהוא הכיר. בחנות המתין לרודומינר אדם שמסר לו בגדים אזרחיים וכסף. אך הטוראי רודומינר לא יכול היה לעזוב מייד: באותו יום היה עליו להגיע למשמרת, ואילו לא היה מתייצב, מפקדיו היו מצהירים בו במקום על עריקות. ניסיון בריחה נוסף תוכנן ל-24 בנובמבר, אך יומיים לפני המועד נעצר הטוראי נתן רודומינר בידי המודיעין המסכל במשרד לביטחון המדינה, פיקוד צפון.
הלל זיידל, אחד ממנהיגי "הבריחה", נאלץ להודות בלב כבד כי המבצע נכשל. שירותי הביטחון המיוחדים הסובייטיים לא איבדו מערנותם, במיוחד כשדובר בעריקות. אך זיידל, שחווה על בשרו את זוועות השואה, היה אדם שהחיים חישלוהו. היה עליו להמשיך את פועלו, על מנת שהמזל יאיר פנים ליהודים אחרים והם יוכלו לצאת לארץ ישראל.
הלל זיידל נולד ב-9 באוקטובר 1920 בעיר קרקוב במשפחתם של אליעזר לנגרמן (לימים זיידל), תלמיד חכם משושלת רבנים ידועה בגליציה, ודבורה, בתו של הרב דב אוסיבל. להלל היה אח גדול, משה, ואחים צעירים ממנו: דב בריש, או פשוט דב, שלמה ואהרון. בנוסף לשני האחים היו להלל שתי אחיות: הגדולה גיטה והקטנה רחל. זיידל האב נפטר כשהלל היה צעיר מאוד, והותיר את אימו לגדל שבעה ילדים לבדה. בנוסף, ניהלה דבורה זיידל את העסק המשפחתי – בית מלאכה קטן לייצור ארגזי קרטון.
הלל זיידל החל את לימודיו בחדר, כמקובל במסורת היהודית. אחר כך הגיע תורו של השלב הבא בחינוך הדתי – הישיבה. אך הלל זיידל לא סיים את לימודיו בישיבה ועבר לגימנסיה יהודית חילונית. הסיבה לכך הייתה תשוקתו הגדולה לציונות. שאיפה זו לא הייתה בגדר חדשות עבור משפחת זיידל. אביו של הלל ז"ל סיפר לו לא פעם עד כמה קשה הייתה בחירה פוליטית זו עבור סבו, הרב הלל לנגרמן. ב-1919 החליט הרב לנגרמן לתמוך ברשימה הציונית שהתמודדה בבחירות בפולין. חבריו הרבנים, שהתנגדו נחרצות לציונות, איימו עליו בנידוי, אך סבו של הלל זיידל לא סטה מן הדרך שבה בחר.
בעקבות הסב לנגרמן הפכו גם הלל ואחותו רחל לחברים בתנועת עקיבא, המקורבת ל"ארגון הציונים הכלליים", שייצג בעיקר ליברלים יהודים, אשר תמכו בזכות לרכוש פרטי וברעיונות הקפיטליזם. אחיהם הבכור משה היה חבר בארגון "הפועל המזרחי", ואילו האח האמצעי דב התפקד לבית"ר – תנועת הימין בנהגת ולדימיר ז'בוטינסקי.
לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה בשנת 1937 נסע הלל זיידל לתוכנית ההכשרה המקצועית שנועדה לצעירים יהודיים, אשר תכננו לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. בהיותו בעל כישורים ארגוניים יוצאי דופן, מונה עד מהרה לעמוד בראש קבוצות הכשרה של תנועת "עקיבא" בערים ראדום ובִּידְגוֹשְׁץ'.
עד לעלייה המיוחלת לארץ ישראל נותר זמן קצר בלבד, אך המלחמה טרפה את כל הקלפים. בבוקר 1 בספטמבר 1939 ניחתו פצצות מהשמיים על קרקוב השלווה והלל זיידל חשב תחילה שמתבצעים תמרונים צבאיים במחוז. אך כעבור זמן קצר מאוד הודיעו ברדיו כי יחידות גרמניות תוקפות את פולין. באספת החירום המשפחתית הוחלט כי מוטב שהאחים הבוגרים לבית זיידל – הלל, משה ודב – ישהו הרחק מקרקוב עד שוך הסערה.
הלל ושני אחיו נפרדו מאימם, מהאחים הצעירים אהרון ושלמה ומהאחיות ויצאו לדרך. בתום מסע שארך יומיים הם הגיעו לעיר מיילץ. החנויות היהודיות בעיר כבר נבזזו והמשטרה המקומית נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. ביום למחרת, ערב ראש השנה, פלשו הנאצים לעיר. הבעות פניהם של חיילי צבא הכיבוש לא בישרו טובות לאוכלוסייה היהודית. אולם בשל החג החשוב הסתכנו התושבים היהודיים ויצאו מבתיהם למקווה. גם אחיו הגדול של הלל, משה, הצטרף אליהם. לאחר זמן מה שמע הלל צרורות ירי מקלעים. הוא רץ בכל כוחו לפאתי העיר והסתתר בבית הקברות היהודי הישן. רק בשעת לילה מאוחרת, כשהפוגרום בעיר שכך, שמע לפתע מישהו קורא בשמו. היה זה אחיו דב. בקול רועד הוא סיפר את סיפור האימה: כאשר משה, יחד עם יהודים נוספים נכנסו למקווה, הציתו הגרמנים את המבנה. אחיהם הבכור ניסה להימלט ונרצח.
שני האחים שבו לביתם בקרקוב. הם לא העזו לספר לאימם על מותו האכזר של האח הגדול ודבקו בגרסה "האופטימית", לפיה נמלט משה לברית המועצות. אמנם דבורה זיידל האם לא האמינה כי בנה הבכור, שבו תלתה תקוות רבות, נטש את משפחתו וחבריו – הסיפור נשמע לה לא אמי כלל וכלל.
בקרקוב יצר הלל זיידל קשר עם חבריו לתנועת "עקיבא". החברים החלו לחשוב כיצד לשמר את אנשי הארגון בתנאי כיבוש ואף לא לאבד את הנתיבים והקשרים לצורך עלייה לארץ ישראל. בקרב צעירי קרקוב נותר זיק של תקווה שהפוגרומים קשורים לפעולות צבאיות ולא יחזרו על עצמם. אולם עד מהרה נהיה ברור כי מעשי הטבח האכזריים שביצעו הגרמנים ביהודים בימי המלחמה הראשונים לא היו בגדר יד המקרה.
במהלך אחד המפגשים של תנועת "עקיבא" עמדו הלל זיידל וחבריו בפינת רחוב. לפתע שמעו קול חריקת בלמים. גרמנים חסונים בעלי קומה זינקו מהמכונית שהתקרבה לעבר הנוכחים, דחפו את כולם לתוכה ונסעו למפקדת האס-אס. במהלך כל אותו יום אולצו זיידל וחבריו לסחוב עבור אנשי האס-אס ארונות, להעלות פסנתרים ומיטות ברזל לקומות העליונות. מי שהתמהמה, ולו במעט, חטף מכות בליווי קללות. רק בשעת ערב מאוחרת הצליחו החברים להימלט ממאורת הנחשים הנאצית.
בעקבות תקרית זו החליט הלל זיידל לחפש לו מקלט בברית המועצות. אימו התקשתה להשלים עם החלטה זו של בנה, אך לא התנגדה בפועל. איש לא ידע כיצד עלולה הייתה להסתיים הפגישה הבאה עם החיילים הגרמנים. הפעם יצא הלל את ביתו בגפו.
לעיירת הספר פשמישל הגיע הלל זיידל ללא קשיים מיוחדים. כבר בתחנת הרכבת פגש במכרים ותיקים מקרקוב. הם היו בדרכם הביתה, כי התברר להם שאי-אפשר להגיע לצד הסובייטי. על אף אזהרותיהם פנה הלל לעבר גדת נהר הסַאן, שחצה את העיר לשניים – בגדה האחת היה החלק הגרמני ובגדה השנייה – זה הסובייטי. הלל התקרב אל הנהר ועמד להיכנס למים, כששמע לפתע קול קורא באפלה: "Was machen Sie da?" ("מה אתה עושה?"). האיש שקרא אליו בגרמנית האיר בפנס על פניו. "אני יהודי," ענה הלל והרגיש את האימה אוחזת בו ונועצת בבשרו אינספור מחטים בלתי-נראות. "תכננת לצלוח את הנהר כדי לעבור לצד הסובייטי?" שאל החייל הגרמני. זיידל אזר אומץ וענה בנחרצות: "כן". החייל לא ירה, להפתעתו של הלל הוא אמר: "אני לא נאצי. אני מווינה. באוסטריה הייתי חבר במפלגה הסוציאליסטית וכאן נשלחתי לשמור על הגבול. לך! בפולין שום דבר טוב לא מחכה לך". האוסטרי הוביל את זיידל אל החלק הרדוד בנהר המשמש מעבר והדריך אותו לפני שנפרד ממנו: "למרבה המזל הירח לא מאיר הלילה, החושך הוא לטובתך. הרוסים יזהו אותך רק כשתתקרב לחוף. הם לא מחזירים את אלה שהגיעו לצד השני".
אכן, לא הרחק מהגדה השמאלית זיהו החיילים הרוסים את זיידל. "מי שם?" צעק מישהו ברוסית. "הזדהה מייד או שאני יורה." הלל זיידל מיהר לענות: "אני יהודי!" חיילי משמר הגבול הסובייטי סייעו לו להגיע לחוף. קפוא וחבול בעקבות המפגש עם הנאצים, הוא נלקח תחילה למפקדה ומשם לכלא. לאחר ימים אחדים, בסיוע הקהילה היהודית המקומית, שוחרר זיידל לחופשי. בצד הסובייטי היו לא מעט פליטים יהודים והנער בן ה-19 לא עורר חשד מיוחד בקרב קציני הביטחון.
היעד הראשון שקבע לעצמו הלל היה העיר לבוב. הוא נזכר בכתובת של בית הקפה שבו נהגו לשבת ציונים מקומיים. אך עם הגעתו לעיר ציפתה לו אכזבה: התברר שזמן קצר לפני כן נעצרו כל יושבי המקום על-ידי הנקו"ד.
בתום שיטוטים בפרובינציות המזרחיות של פולין לשעבר הגיע האיש הצעיר לעיר לידא אשר בבלארוס. שם, בגבול ליטא העצמאית, התקבצו פעילי התנועה הציונית שתכננו לעזוב את השטח הסובייטי. כך, בעיצומו של החורף המושלג של שנת 1940 מצא את עצמו זיידל בין חברי אחת מקבוצות היהודים שלא רצו להישאר תחת השלטון הבולשביקי. הנמלטים נאלצו לשחד בזהב ובכסף את המדריכים הפולנים ואת חיילי משמר הגבול הליטאים. למזלם, לוקחי השוחד עמדו במילתם ואפשרו ליהודים להגיע לווילנה, בירת ליטא. כל חברי הקבוצה שתכננה הגירה בלתי-לגלית התאכסנו בבית מספר 37 ברחוב סובוץ'. בבניין זה ובשני המבנים הסמוכים, שניצבו על גבעה, המתינו היהודים להזדמנות הראשונה לצאת לארץ ישראל.
יחסם של השלטונות החדשים בעיר כלפי היהודים היה עוין, זאת על אף סכומי הכסף הגדולים שהועברו לרשויות הליטאיות העניות מאמריקה ומארץ ישראל לצרכיהם של הפליטים. אולם באמצע ינואר 1940 הצליחו הלל וחברי קבוצתו להשיג אישורים רשמיים, לפיהם הורשו לנוע בחופשיות ברחובות וילנה. לראשונה מאז תחילת המלחמה הם הרגישו אנשים חופשיים. פליטים יהודים שמצאו עצמם ברפובליקת ליטא החלו להתאחד לקיבוצים בהתאם לדעותיהם הפוליטיות. בקיבוץ מטעם תנועת "עקיבא", שזיידל היה אחד ממקימיו, היו למעלה מ-70 חברים. החברים התפרנסו מעבודה פיזית. בערבים חזרו הלל וחבריו הביתה עם שכר זעום בידיהם, אך תמיד הפרישו כמה גרושים לקופה הכללית. לאחר יום עבודה השתתפו כולם בשיעורי עברית ותנ"ך ובזמנם החופשי ביקרו בספריית סְטְרָשׁוּנְסְקִי. הלל חלם להמשיך את לימודיו, על כן נרשם כשומע חופשי להרצאות בנושאי כלכלה באוניברסיטה מקומית.
נדמה היה שהחיים חוזרים אט אט למסלולם, אך בסוף מאי 1940 קיבל הלל זיידל בשורת איוב – אימו נפטרה ממחלה קשה בקרקוב. דבורה זיידל מתה במיטתה, דבר שיהודים רבים בפולין הכבושה לא זכו לו. רבים מקהילת יהודי קרקוב הוגלו לטרנוב ולעיירות וכפרים הסמוכים, אך אחיו ואחיותיו של הלל עדיין נותרו בעיר. זיידל הצליח מפעם לפעם לשלוח חבילות מזון לקרוביו, אם כי הקשר אתם לא היה רציף.
עד מהרה אגרוף הברזל הסובייטי נסגר גם על ליטא. באמצע יוני 1940 נכנסו למדינה יחידות הצבא האדום. לצורך שמירה על סודיות התחלקו חברי קיבוץ עקיבא לקבוצות קטנות והתפזרו בין דירות פרטיות. הלל זיידל עבד בניסור עצים ובנוסף מצא לו משרה במכבסה, שם שימש בתור מהנדס ראשי.
לאחר שהצליח לזכות במעמד חוקי בווילנה, השתדל הלל זיידל לסייע ככל יכולתו לפליטים מפולין לקבל רישום רשמי בעיר. במסגרת מאמציו אלה הכיר את משפחת גורינשטיין, שהגיעה מהעיר גדיניה, והחליט לנקוט צעד יוצא דופן: הוא הציע לאחת מבנות המשפחה, טוסיה גורינשטיין, להינשא לו בנישואים פיקטיביים. במשרד לרישום האוכלוסין לא חשדו בדבר ומשפחת גורינשטיין השתקעה בעיר בתום נדודים רבים. טוסיה גורינשטיין ואחותה אידה, נשים יפות וחדות לשון, שוחרות שירה, הפכו לחברות נפש של הלל זיידל.
פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות הייתה בגדר הפתעה גדולה עבור תושבי וילנה. הלל זיידל, למוד הניסיון המר מאז הבריחה הקודמת והכושלת שלו מהגרמנים, החליט להישאר בעיר. כדי לעורר פחות חשד הוא הזדרז לקבל תעודה גרמנית. בתעודה שהונפקה לו נאמר כי הוא, מהנדס המכונות הראשי של המכבסה, מבצע עבודה חיונית עבור הוורמאכט. תחילה אכן סיפקה לו התעודה חסינות, אך יום אחד, ב-13 ביולי 1941, בהגיעו לעבודה מצא הלל זיידל במקומו מחליף ליטאי. במקום העבודה במכבסה מצא לו במהרה עבודה בתחנת רכבת, שם היה אחראי על איסוף בולי הסקה.