בכינוס החרום שהתקיים לאחר מעצר ראשי "השומר הצעיר" באודסה הוכרז על פיזור הארגון נוכח הרדיפות עד יעבור זעם. היה זה תכסיס שנועד להערים על השירותים המיוחדים הסובייטיים.

עם זאת, כעבור זמן מה המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד באודסה גילה עניין בגרישה ויסוקי. בדירתם של משפחת ויסוקי נערכו חיפושים באופן תדיר. צו החיפוש ניתן על שם אחותו הבגירה של החניך הקטין, אך אנשי המנהל נברו במרץ בספריו ובמחברותיו של הנער – הם חיפשו עלונים ואת חוברות "הדגל" המחתרתית שהוציא לאור והפיץ באודסה ארגון "השומר הצעיר".

העלונים, שבהם ביקרו את דיכוי החירויות בכלל ואת דיכוי הזהות היהודית בפרט, הועתקו באמצעות מכונות שכפול מאולתרות – הֶקְטוֹגְרָפים ושפירוגרפים. המפיצים חילקו אותם ברובע היהודי, בסמוך לתיאטרון היהודי, למועדון ולמוסדות ולמפעלים שבהם היה ריכוז גבוה של עובדים יהודים. לעתים הודבקו העלונים על גדרות וחולקו לעוברים ושבים מוסתרים בתוך עלוני פרסום של בתי קולנוע.

לקראת שנת 1928 התנועה הציונית הצעירה בברית המועצות חוסלה כמעט לגמרי. פה ושם נותרו תאים בודדים שפעלו בעומק המחתרת בחשאיות מוחלטת. זה היה נכון גם לגבי התא האודסאי.

גרישה, שמלאו לו אז 17 שנה, סיים את לימודיו והחל לחשוב על העתיד. היה בלתי-אפשרי עבורו להישאר באודסה בשל העניין הרב שגילו כלפיו השלטונות. באספה של המטה הכללי של הארגון הוחלט להעבירו למקום חדש שבו יוכל לנוע בחופשיות ולהביא במקומו לאודסה חבר נוסף שטרם תפס את עינם של הרשויות המקומיות.

מבלי לומר דבר להוריו, ארז גרישה חפצים מעטים ונמלט מאודסה למוסקבה. שם פעל מרכז "המשומר הצעיר" המופקד על כל ברית המועצות: פרט לתא התנועה המוסקבאי פעל כאן הגדוד המוסקבאי שנבנה על-פי עקרונות של קומונה, המטה הכללי של הארגון ואולפן שאליו צורפו בתום תהליך סינון חניכים מבטיחים לצורך הכשרת מנהיגי הארגון לעתיד. גרישה ויסוקי הגיע לאולפן המוסקבאי שהיה מין בית ספר לחינוך פוליטי. במארס 1929 הוא סיים את האולפן.

באותה עת הוא קיבל משימה חשובה – להביא חבילה של ספרות ציונית לתא השומר הצעיר בקייב. לקייב נסע גרישה עם תעודה מזויפת על שם אהרון גרינברג בן חיים. לא ידוע אם בשורות הציונים המוסקבאים פעל פרובוקטור או שמא היה זה צירוף מקרים מצער, כך או כך ב-26 במארס 1929 נעצר גרישה ויסוקי בתחנת קזאטין על-ידי עובדי המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד. החקירה בעניינו התנהלה עד אוגוסט 1929 בעיר ברדיצ'ב ובסיומה הואשם גרישה ויסוקי בהחלטת האספה המיוחדת של המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד על-פי סעיפים 54-10 ו-54-11 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית והוגלה לעיר אירבית שבאורל. נגזרה עליו תקופת הגליה של שלוש שנים. על אף כל מאמציהם לא עלה בידי פקידי המנהל הפוליטי הממלכתי המאוחד לקבוע את זהותו של הציוני הצעיר שהם עצרו, על כן, הן בתיק הפלילי והן במקום ההגליה הופיע גרישה תחת השם אהרון גרינברג.

בזמן היעדרותו של בנו הלך לעולמו אביו של גרישה. יצחק (אייזיק) ויסוקי. אדם מעודן ועדין, הוא לא עמד בניסיונות שנפלו בחלקו. יצחק שלח את אשתו לבית הכנסת להשתתף בקריאת מגילת אסתר ונטל מנה קטלנית של סמי שינה.

בהגליה שהה גרישה ויסוקי חודשיים בלבד. בהתאם להוראות הפנימיות של הארגון, נאסר על מנהיגי "השומר הצעיר" לבקש להמיר את עונשם בגירוש לארץ ישראל אלא היה עליהם לנסות ולהימלט בהזדמנות הראשונה על מנת לשוב לפעילות המחתרתית.

גרישה פעל בהתאם להוראות. הוא ברח מאירבית והגיע למוסקבה. הוא זכר את כתובת הדירה הסודית בשדרות צְּבֶטְנְוֹי. הא הציג את עצמו לזוג בעלי הדירה בשם ליוניה מהעיר סלוצק – אסור היה לגלות את הזהות האמיתית לבעלי דירות המסתור. אחר כך עשה דרך ארוכה וקשה לאודסה, שם הצליח לאסוף את התעודות המקוריות על שמו.

במארס 1930 נסע גרישה ויסוקי מאודסה לדניפרופטרובסק ומצא עבודה בעיר בתפקיד חשמלאי במפעל המטלורגי ע"ש פטרובסקי. בדצמבר 1930 ויסוקי קיבל פקודה לחזור למוסקבה על מנת לחזק את המטה הכללי של הארגון. הצעד הזה היה גורלי עבורו – אנשי השירותים החשאיים מזמן הציבו מעקב אחר המטה הכללי של "השומר הצעיר". האסיר הנמלט נעצר באספת המטה שהתנהלה במסגרייה קטנה ברחוב טרובניה.

באותו חודש ינואר בשנת 1931 מצאו את עצמם בבניין הידוע לשמצה ברחוב לוביאנקה עשרים וארבעה איש: שישה עשר מתוכם היו חברים בארגון המחתרתי "החלוץ" ושמונה נוספים – בארגון "השומר הצעיר". אלה היו גזרי הדין: עשרים מהעצורים הוגלו, ארבעה נשלחו למאסר בבתי כלא לאסירים מדיניים. בהיותו גולה נמלט ואחד ממנהיגי הארגון נשפט גרישה ויסוקי על-ידי האספה המיוחדת על-פי סעיפים 58-10 ו-58-11 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית לשלוש שנות מאסר.

את תקופת המאסר ריצה הציוני הצעיר בבית הכלא לאסירים פוליטיים. לאחר שחרור מוקדם ב-1933 הוא הוגלה על-ידי השלטונות לעיר פטרופבלובסק ולאחר מכן לאלמטי. האסירים הפוליטיים נחשבו בעיני השלטונות למסוכנים במיוחד ולרוב לא הוצע להם להמיר את עונשם בגירוש לפלשתינה.

בהגליה לא נפלה רוחו של גרישה והוא המשיך לעסוק בפעילות מחתרתית, מה שהוביל למעצר שלישי. ויסוקי, ואתו ארבעה אנשים נוספים, נעצרו באלמטי ב-15 באוגוסט 1936.

במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה הקודמת התאספו באלמטי ציונים גולים רבים. החקירה קבעה כי בהגיעם לעיר, באוקטובר 1935, גיבשו מתוכם חבר מרכז במפלגת הפועלים הציוניצ לשעבר איליה קוראס-מירונין וראש המטה לשעבר בארגון הציוני "השומר הצעיר" ויסוקי קבוצה ציונית.

חברי הקבוצה העצורים הואשמו בקיום קשר רציף עם ציונים בארץ ישראל וכן עם גולים ציונים שהתגוררו מחוץ לאלמטי, אתם הם החליפו מידע על אודות מצב התנועה הציונית בברית המועצות ומחוצה לה.

מחומרי החקירה עולה כי הגולים קיימו הרצאות על חיזוק התנועה הציונית במסווה של חגיגת חנוכה, קראו לנוכחים לצופף שורות ולהימנע מחילוקי דעות בין המפלגות. כינוס דומה התקיים בפסח 1936 בדירתו של הגולה בוריס הלפרין. בפגישה נכחו לצד הציונים חברי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ירוחימוביץ' וסמטיצקיה. במהלך האספה שרו הנוכחים שירים ציוניים ואנרכיסטיים, דיברו על הצורך באיחוד כלל המפלגות האנטי-סובייטיות לצורך מאבק מחתרתי בשלטון.

בנוסף למפגשים שהתקיימו בבתים התאספו הנאשמים מעת לעת בפארק התרבות והפנאי ע"ש גורקי. שם, ב-24 ביולי 1936, למראה תמונותיהם התלויות של מנהיגי המפלגה הבולשביקית וחברי הממשלה החלו הציונים לגחך וללעוג למנהיגי הבולשביקים. התנהגות מתריסה זו לא נותרה ללא תגובה.

גרישה ויסוקי לא רק ארגן את האספות ("התגודדויות" בפי אנשי שירותי ביטחון) אלא אף "השמיץ" תדיר את השלטון הסובייטי, בין היתר ניסה לשכנע את מכריו בחוסר כשירותה של המפלגה הקומוניסטית לבנות במדינה משטר סוציאליסטי. לחוקריו נודע שהוא נתן לחברי הקבוצה לקרוא את חיבורו "קבוצת הצעירים היהודיים" שבו תוארה פעילות הארגונים הציוניים באוקראינה. קבוצת החוקרים אף סברה כי גרישה ועמיתיו הקימו קופה בלתי-חוקית לצורכי תמיכה בחברים ואת הכסף קיבלו היישר מפלשתינה. לא אחת שלח ויסוקי כסף מתוך הקופה לפעילים ציונים בוורונ'ז, מוסקבה וקרסנויארסק שנזקקו לסיוע.

לחוקרים לא היה ספק כי העצורים ויסוקי וקוראס-מירונין תכננו בתום תקופת ההגליה להנהיג פעילות ציונית בברית המועצות. המסמכים שנמצאו ברשותם בעת החיפוש הוכיחו את העברות המיוחסות להם. אנשי שירותי הביטחון מצאו אצלם טיוטת מכתב פתוח למערכת העיתון "קומסומולסקאיה פראבדה" ולוועד המרכזי של תנועת הקומסומול. כמו כן, נמצא במהלך החיפוש החיבור של גרישה "קבוצת הצעירים היהודיים" ומצע של מפלגת "פועלי ציון" ומפלגת הפועלים הציונית "צעירי ציון".

ב-31 בינואר 1937 נשפט ויסוקי לחמש שנות מאסר במחנות עבודת כפייה. ימים ספורים לפני המעצר קיבל גרישה ויסוקי חבילה מהצלב האדום הפוליטי עם חתימתה האישית של יקטרינה פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר מקסים גורקי. בחבילה הונח סרטיפיקט החתום בידי השלטונות הבריטיים המאשר את כניסתו לארץ ישראל. חבריו עשו את הבלתי-אפשרי – השיגו עבור גרישה את האישור המיוחל! אך במקום נמל יפו מצא את עצמו ויסוקי בין כותלי הכלא האפורים של אלמטי. משם היו אמורים לשלוח אותו לריצוי עונשו, אך בפועל הוא נשאר בכלא אלמטי במשך מספר חודשים ארוכים, גם לאחר הקראת גזר הדין.

בזמן המאסר נפגש האסיר הציוני עם אנשים רבים שסיפרו לו על הוצאות המוניות להורג של קומוניסטים בידי בני בריתם לשעבר. השלטונות המקומיים קיבלו הוראה להחריף את הרדיפות והתכוננו במרץ למשפט נגד "בלוק מתנגדי המהפכה" שפעל, לכאורה, באלמטי וכלל חברים לשעבר בשלל תנועות ומפלגות. משלא עלה בידיהם "לתפור" תיקים לטובת יצירת "הבלוק" המיוחל, נשלח ויסוקי (שלא היו זקוקים לו עוד באלמטי) לקולימה שבצפון מזרח סיביר לרצות את המשך עונשו. אפשר לומר שהאסיר הפוליטי לא נטר טינה לשלטונות, הוא ידע היטב שגורלו עשוי היה להיות מר עוד יותר. חתנו של טרוצקי, מאן נבלסון, שאתו נפגש גרישה בתא המעצר ב-1936, הזהיר אותו: "אני מכיר היטב את החבר'ה "שלנו". אם יתמזל מזלך לשרוד, מצפים לך מראות קשים יותר מאלה."

ויסוקי שהה במעצר בקולימה עד 2 ביוני 1942. לשחרור רשמי הוא לא זכה. העצור נקרא למחלקת הרישום של "סבוסטלג", שם הודיעו לו שעד לסיום המלחמה הפטריוטית הגדולה הוא ישרת בתור רואה חשבון, אזרח עובד צבא, בחברת הבנייה הממשלתית "דלסטרוי" בעיר מגדן. שם, באזור ורחניה קולימה, עבד גרישה בתור אזרח עובד צבא (אם כי קשה היה לקרוא למעמדו מעמד של אזרח חופשי) עד 1 ביולי 1946.

בתום מסע מייגע, שנמשך שבועות ארוכים, שב האסיר הפוליטי לשעבר, כשהוא סובל מנכות בדרכה שנייה, לעירו אודסה. שם חיכתה לו אימו הקשישה פרלה ואחיותיו נינה וריבקה שהספיקו להימלט בזמן המלחמה מהצורר הנאצי לאזורים מרוחקים בברית המועצות.
משזכה סופסוף גרישה ויסוקי לחופש המיוחל, החליט לא לאבד זמן ולהשלים את לימודיו. הוא הגיש בקשה לאוניברסיטת אודסה וכעבור זמן קצר הוזמן לבחינות הכניסה ועבר אותן בהצלחה. היה נדמה שהממסד הניח לו סופסוף לאחר ש"שילם את חובו לחברה". אך מדקנאט אוניברסיטת אודסה נשלח אליו מכתב ובו סירוב לרשום אותו ללימודים.

גרישה נותר בעיר אודסה, המכונה בפי כול "פנינת הים השחור", כחודש ימים, אחר כך נאלץ לעזוב. במשרד הפנים קיבל אישור להתגורר אך ורק באזור רזדלנויה במחוז אודסה. גרישה ויסוקי מצא לו עבודה בתפקיד מנהל חשבונות בסובחוז "קורצ'וגנסקי פיטומניק", שם עבד עד אפריל 1948 עד שהועבר למחלקת הנהלת חשבונות של מפעל החלב ברזדלנויה.

בתקופה זו ניהל ויסוקי אורח חיים מסוגר ומתבודד, מיעט ליצור קשרים חברתיים מחוץ לשעות העבודה. ספק אם הסובבים אותו היו חולקים את התרגשותו ואת דאגותיו: בארץ ישראל נאבקו אחיו למען הקמתה של המדינה היהודית! חבריו לשעבר לתא האודסאי של "השומר הצעיר" ולגדוד המוסקבאי נטלו חלק פעיל במאבק.

במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל וגרישה ויסוקי שמח כפליים – הוא נשא לאישה את קלרה ויניצקיה, אלמנה צעירה מאודסה שבן זוגה לא שב מהחזית. לאשתו לעתיד סיפר גרישה הכול על אודות עברו ואף הזהיר אותה שלא יוכל לערוב שלא תהיינה רדיפות נוספות נגדו. הכלה הפגינה עוז וגדלות רוח. הזוג הצעיר אף הצליח לערוך חופה מסורתית בדירתו של הרב. היה זה המעט שגרישה יכול היה לעשות למען אימו על מנת לכפר על הצער הרב שהסב לה בהיעדרו.

על אף רישום הנישואין כדין, נאסר על הזוג הצעיר לחיות יחד באודסה. וכעבור פחות משנה נאלצה קלרה לעמוד בניסיון הקשה שמפניו הזהיר אותה בעלה – גרישה ויסוקי נעצר שוב.

המעצר התקיים ב-26 בפברואר 1949. לא נאמר לו מה הייתה העילה למעצר, על כן, בהיותו עצור מנוסה, גרישה סרב למסור עדות כלשהי. בפרוטוקול החקירה מ-7 במארס 1949 נרשם כי העצור הירש ויסוקי הודיע לחוקר: “עד להגשת תביעה נגדי שבה יפורט מאיזו סיבה ובעוון מה נעצרתי ב-26 בפברואר 1949, אני מסרב לענות על כל שאלה בתיק.”

כבר ביום למחרת הוגשו נגדו אישומים על-פי סעיפים 54-10 ו-54-11 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. שוב, בפעם המי יודע כמה, הואשם ויסוקי בפעילות החותרת תחת ערכי המהפכה, בחברות בארגון ציוני ובניהול קשרים עם ציונים בארץ ישראל. יש להדגיש שכל האישומים נוסחו בלשון עבר, משום שלאחר תקופות המאסר הרבות ויסוקי זנח כל פעילות פוליטית והיה זהיר מאוד. על כן סרב לחתום על כתב האישום האבסורדי שהוגש לו.

בחקירה שהתקיימה באותו היום שמר ויסוקי על זכות השתיקה, מכיוון שהאישומים נגדו הוגשו באופן לא תקין. מחוסר ברירה פנתה התביעה לגביית עדויות מעדים, אך עמיתיו של גרישה ויסוקי, יוונים ואוקראינים, כמו גם בעל הדירה ששכר, לא שמעו מגרישה מילה בנושא פוליטי, כל שכן בעניין התנגדות למהפכה הבולשביקית. למעשה, לא היה במה להאשימו.

אך משרתיו הנאמנים של סטלין העריץ לא נזקקו להוכחות. ועל אף שגרישה הצליח להדוף את האישומים החדשים נגדו, שהשלטונות כה רצו לקשור לו, הוא נרדף בשנית על העברות הישנות.

ב-15 ביוני 1949 האספה המיוחדת של המשרד לביטחון המדינה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית מצאה את ויסוקי אשם בהשתייכות לקבוצה הציונית, דהיינו בעבירה הישנה שיוחסה לו ושבגינה ריצה עונש מאסר בקולימה, ודנה אותו להגליה לאחת הערים המרוחקות ביותר בברית המועצות – איגרקה.

את יום השנה הראשון לחתונתם בילה הבעל בכלא ואשתו הצעירה ליד שעריו, ביום השנה השני הבעל שהה במחנה והאישה באודסה, ואילו את יום השנה השלישי הצליחו סופסוף לציין בשניים על גדת נהר יניסיי, לשם הגיעה קלרה על מנת להתאחד עם בעלה. במחוז קרסנויארסק עבד גרישה ויסוקי בתור מנהל חשבונות בבית המרקחת המקומי. ב-1951 נולדה לזוג בת – עדה.

תקופת ההגליה הסתיימה רק לאחר מותו של סטלין. ב-1954 זכה גרישה ויסוקי לחנינה והורשה לשוב לאודסה. סוגיית טיהור שמו הפכה עבור האסיר המשוחרר לעניין עקרוני: גם "העברות" הראשונות שלו לא היו נחשבות להפרת חוק במדינה מתוקנת, כל שכן האשמה חוזרת בגין אותן עברות ב-1949 שהייתה מנוגדת אפילו לחוק הסובייטי.

אך במקום להשיב לוויסוקי את שמו הטוב, הקג"ב באודסה המשיך לגלות בו עניין רב ומדי פעם אף לזמן אותו לשיחות. החיפוש של גרישה ויסוקי אחר הצדק הסתיים כעבור שנים רבות ב-1963. הפיצוי שקיבל בגין כליאת שווא הספיק בדיוק לרכישת מקרר קטן ומזנון לדירתו הצנועה.

אך גם במצבים שבהם נדמה היה שהתקווה אבדה, התנחם גרישה במחשבה חיובית: "לשרוד כדי לחיות! עוד לא אבדה תקוותנו! חזק ואמץ!" בזמן מלחמת ששת הימים גרישה ויסוקי לא מש ממקלט הרדיו. מנהל החשבונות של המפעל האודסאי למלאכות יד ומזכרות האזין לדיווחים המושתקים והמשובשים מהקרבות של תחנת הרדיו "קול ישראל". הוא נשם לרווחה רק למשמע החדשות על הניצחון הישראלי!

גרישה שמע שאט-אט מתחילים לאפשר לאנשים מבוגרים לצאת את גבולות ברית המועצות ולעלות לישראל, והחל לחפש לעצמו דרכי מילוט. על מנת לצאת מהמדינה הוא נזקק להזמנה רשמית מישראל. בת בריתו הוותיקה קונציה צאפ, שריצתה בדומה לגרישה תקופות מאסר ארוכות במחנות הסובייטיים ונמלטה לעת זקנה למדינת היהודים, שלחה לו את ההזמנה כעבור שנה מעלייתה.

אחר כך חיכה לגרישה ויסוקי מאבק ארוך עם הביורוקרטים הסובייטיים שסירבו להנפיק לו את האישורים הדרושים, גם בניגוד להוראות מגבוה. את הסיפור המרתק הזה מגולל הציוני מאודסה בספר הזיכרונות שלו שראה אור בשנת 1977 בירושלים.

ב-1970 טס גרישה ויסוקי יחד עם אשתו קלרה ובתו עדה לווינה ומשם לישראל. על סיפון מטוס אל-על, שאסף אותם מבירת אוסטריה, היה גם הגבאי לשעבר של בית הכנסת של לנינגרד גדליה פצ'רסקי. בשמי תל אביב הוא זעק בקול גדול: "הידד! ארץ ישראל! הידד! ישראל!" ליבו של גרישה הלם בחוזקה בחזהו – הנה הוא סופסוף מגיע ליעד שלקראתו הלך במשך שנים רבות!

בישראל התיישב גרישה בחיפה, עברת מייד את שמו ואת שם משפחתו והפך לאזרח חופשי הנושא את השם צבי רם. הוא נזכר בקלות בשפה העברית שלמד בילדותו ולא סבל כלל מקשיי תקשורת. את חבריו מימי הנעורים, שהספיקו להזדקן, בירך גרישה תמיד בסיסמת הצופים: "חזק ואמץ!" בישראל אסיר ציון אמיץ פרסם בקביעות מאמרים וטורי דעה. מתוך פרסומים בעיתון "נאשה סטראנה" ("הארץ שלנו") שיצא ברוסית למדו אנשים על גיבורי המחתרת הציונית שנפלו במאבק ולא זכו להגיע לישראל.

הצופה האודסאי חסר הפחד נפטר בארץ אבותיו ב-22 בפברואר 1989.