אחרי שחרורו מהצבא, מאיר חזר אל הוריו בז'מרינקה והשתלב בעבודת מחתרת. בהיותו גר עם אחיו בחצר בית הוריו המוחרם פעם, ברחוב בָּזָרְנָיָה, מאיר מואיסייביץ' או עבד בלשכות שונות בתור רואה חשבון, או לא עבד בשום מקום במשך חודשים. אפתיה התחזקה במיוחד אחרי מעצרים המוניים והגליות הציוניים ב-1924. פעילות ציונית בתנאים כאלה דרשה מסירות נפש גדולה וחשאיות שלמה, אולם ציוני ז'מרינקה המשיכו לפעול למרות הכול.

המחלקה המסווג של המינהל הפוליטי הממלכתי המאוחד (מכאן – אוֹ.ג.פּ.אוּ.) כבר היה החליט כי שאלת חיבת ציון במחוז שלה כבר סגורה, אבל הנתונים הראו אחרת. במחצית השנייה של 1926 סוכני צ'קיסטים הודיעו כי בז'מקינקה הקבוצה בשם "ארגון היהודי הכלל רוסי של הנוער הציוני" (מכאן – אנ''צ) החלה להביע את עצמה. במהלת הבדיקה צ'קיסטים מז'מרינקה הצליחו לחשוף את מנהיגיה שהוו "אנשים די פעילים" (אם להשתמש בשפת המסמכים) והפיצו את דעותיהם בתוך הנוער היהודי. הם היו מנהיגי מפ''צ "צעירי ציון", וביניהם מאיר טראכט שיחק תפקיד מפתח.

מאיר מואיסייביץ' נמנה לתפקיד מורשה "החלוץ" באזור ז'מרינקה מכווין שהוא זכה באמון שלם של הנהלת מפ''צ "צעירי ציון" המפיצה את פעולתה גם בשטח פלך פודולסק לשעבר. דירת טכאטר הפכה למקום מפגש סודי לקשרי המגיעים עם הדרכות מן המרכז הציוני במחתרת.

אחרי שאו.ג.פ.או קיבל מן הסוכים שלו כל הידיעות נחוצות, הוא הזדרז לעצור מנהיגות הארגון. בלילה בין 1 ו-2 לאפריל ב-1927 לביתו של טראכט ברחוב בזרניה פרצו כמה אנשים מחומשים באקדחים. מאיר ואחיו אנצ'ל נעצרו במקום. בראש הימ''מ עמד צִ'קִין, מורשה המחלקה האזורית לתחבורה של או.ג.פ.או. בתחנת ז'מרינקה. יחד איתו היו גם נוֹסְקוֹב, פוליטרוק של המחלקה השנייה, קליאַנְדִין, סוכן או.ג.פ.או, ועד, שוכן של טראכט בשם משפחה זָץ.

לאחר שצ'קיסטים הפכו את כל ביתו של טראכט במהופך, הם הפקיעו יותר משתי עשרות מכתבים ופנקסים ברוסית ועברים, וגם הראיות החשובות ביותר: כרטיס חברות של מפ''צ "צעירי ציון" על שם מאיר טראכט ומנדט בכתב יד לנציגות טראכט בארגון "החצוץ" באזור ז'מרינקה.

מאיר מואיסייביץ' נעצר ונשלח לוויניצה. שם הכניסו אותו לבית עבודה בכפייה (ד.אוֹ.פּ.ר.) מ' 5 והחלו החקירה. בתיק של מורשה "החלוץ" בז'מרינקה טיפל סָרָבָיסְקִי, עובד מחלקת או.ג.פ.או. הסודית במחוז ויניצה.

בחקירות מאיר מואיסייביץ' נשאר מאופק והחזיק את מעמדו. הוא שלל קשר איזשהו לתנועה ציונית. לפי דבריו, אחרי שהוא התגייס לצבא, הוא פרש מן מפ''צ "צעירי ציון" והפסיק להתעסק בפוליטיקה. לאמיתו של דבר, כרטיס החברות ומנדט "החלוץ" נכתב התאריך "1922", אולם החקירה חשה טריק בזה. סרביסקי, המורשה או.ג.פ.או., טען כי הוועד האזורי של מפ''צ "צעירי ציון" הפועל במתכומת של החשאיות חמורה, מנפיק לפעיליו את המסמכים המתוארכים בדיעבד בכוונה. זה נעשה במקרה מעצר חברי המחתרת שתמיד יכלו לטעון שהראיות משתייכות לפעילותם הקודמת. חוץ מזה, סוכני או.ג.פ.או המופעלים גם הפעם, טענו כי מאיר טראכט אף לא חשב להפסיק להשתתף במפ''צ "צעירי ציון" ולהכין בני נוער לעלייה לפלשתינה.

בצו סיום שלו סרביסקי הסוכן או.ג.פ.או. ביקש להודות את טראכט כבן אדם המסוכן לחברה ולאשר הגליתו של מאיר מאיסייביץ' לשלוש שנים מחוץ לגבולות של הרפובליקה האוקראינית. לרמות זאת גָרִין, תובע המחוז ששקל את התיק ב-13 למאי 1927, חשב כי הראיות המצורפים לא מספיקות להוכחת אישום נגד מאיר טראכט.

התיק היה סגור, מאיר מואיסייביץ' חזר לז'מרינקה. בשנת 1928 הוא התחתן עם פּוֹליָה (פּוֹלִינָה) גֵדָלייֵבְנָה אוֹפּשְטֵיין, מורה בבית התיכון ובת של רב. פוליה גדלייבנה ידע יידיש ועברית מצוין והייתה שותפה לדעותיו הציוניות של מאיר. כעבור שנה במשפחתם נולדה בת – חנה.

משפחת טראכט חיתה חיים שקטים עד 1931, עד שלא הגיעו עובדי או.ג.פ.או. למאיר. סצינה של ארבע שנים חזרה על עצמה, כאשר תושב ז'מרינקה הואשם בדבקות בתנועה הציונית. אי אשפר להגיד כמב זמן מאיר מואיסייביץ' היה בבית כלא, אבל הוא חזר משם בעל בריאות לקויה. עוד בשנות מלחמת העולם הראשונה לידו התפוצץ פגז, ואחרי קונטוזיה הוא החל לראות לשמוע גרוע יותר. אחרי המאסר הגבר הבריא פעם התעוור ונחרש כמעט לחלוטין.

במחצית השנייה של שנות ה-1920 גם אחיו הבכיר של מאיר נאלץ לעזוב את הפעילות הציונית שלו. פעם קיבל בפלשתינה מקצוע טוב, ברפובליקה הסובייטית הוא הפך לראש גדול במערכת קומיסריאט העם לספנות. בשנת 1937 הוא התיישב בדניפרופטרובסק ונקלע לבית כלא בעקבות גל טיהורים גדולים. עם זאת, כאשר ב-1938 החלו עיונים חוזרים של תיקי האנשים תחת הדיכויים וחלק עובדי נ.ק.ב.ד. נקלע לתא כלא עצמם, יעקב שוחרר. לפני המלחמה יצחק, בנימין ואנצ'ל עם המשפחות שלהם עברו אליו לדניפרוםטרובסק מז'מקינקה.

בדניפרופטרובסק משפחת טראכט פגשו את תחילת המלחמה הגרמנית-סובייטית, והספיקה להתפנות בקושי לפנים ברית המועצות ביולי 1941. יעקב מואיסייביץ' נקלע לעיר קזִיל-אוֹרְדָה בקזחסטן. בקרוב אליו הצטרף אחיו מאיר שגם לא גויס לחזית בגלל לקותו, אישתו פוליה, ובתם חנה ובנם בן 3 גריגורי.

בפינוי היו חיים לא רק רעבים, אלא גם קשים רגשית – המלחמה קצבה את הקציב הנורא שלה. כבר בדצמבר 1941 אל יעקב טראכט נשלח הודעה טרגדית: בנו הבכור גריגורי נעדר: בנו הקטן, תאודור, נקרא לכבוד יוצר התנועה הציונית תאודור הרצל, נפגע כמה פעמים, נלחם בגבורה, אך נעצר בינואר 1943. הסגן תאודר טראכט הואשם בתעמולה הנגד מהפכתית והוצא להורג בירייה. לאמיתו של דבר, אחרי זמן מה פסק דין חמור בוטל. למגן המולדת נתנו "הקלה": שלוש שנות כליאה. בינואר 1945 למשפחת טראכט נשלח עוד מכתב נורא אחד – בפרוסיה המזרחית, סמוך לאִיסְטֶנְבּוּרְגְ, נהרג יצחק, יחיד מהאחים שהלך לחזית.

בסתיו 1944, כאשר שטח הרפובליקה האוקראינית נוקה מן הנאצים, אחים טראכט חזרו הביתה. יעקב שוב התחיל לגור בדניפרופטרובסק, מאיר עם אשתו פוליה, ילדיהם ואחותו בובצע חזרו לז'מרינקה. אבל מאיר מואיסייביץ' לא חזר הביתה מייד. בעקבותיו מקזחסטן בא תיק מלא הפללה. הוא אף לא הספיק להופיע במקומות מולדתו, מייד נקלע לבית כלא המוכר אליו בוויניצה. אחרי שצ'קיסטים החזיקה את מאיר תחת החקירה שישה חודשים, הם שחררו אותו.

אחרי שיעקב ומאיר שוב נקלע לטווח הראייה של סוכני ה-"ממינהל" בסוף סתיו 1951, הם, כמו פעם בנעוריהם, היו לגיבורים של מסמכי צ'קיסטים רבים. הסוכנים היו חייבים להמחיש למנהל עליהם כמה עבודה חשובה מקיימים מנהלים משרד לביטחון המדינה (מכאן – משרד לביטחון) בלהט הקרב כנגד "קוסמופוליטים".

כך, בפתק דיווח "על עבודת סוכנים ומבצעים בקו ציוניים ולאומניים בורגניים יהודיים נכון ל-1 ליוני 1953" צ'קיסטים מדניפרופטרובסר ציטטו את יעקב מואיסייביץ' בעונג רב, אשר אמר בתוך השיחה עם הסוכן רפו על מוות של סטלין ב-6 למרץ 1953: "אילו סטלין היה... נפטר לפני שנים רבות, העם לא היה סובל מבחינה חומרית, ויהודי עוד מבחינה מוסרית".

ב-30 למאי 1953 יעקב מאיסייביץ' החל לדבר גליות יותר עם רפו והודיע לו במה שעוד בשנת 1925 הוא היה חבר הוועד המרכזי של אירגון ציוני ואישית עסק בהעברת ציונים מברית המועצות לפלשתינה דרך קרים. טראכט גם סיפר לסוכן כי בגלל העברת ציוניים שני אחייניו נעצרו ע''י שלטונות.

בביתו של יעקב טראכט על כל הקירות היו תלויות תמונות בנושא יהודי, הייתה לו ספריה יהודית גדולה. הוא אסף ספרים בעברית ויידיש, ומאיר השיג לו ספרות שהוא היה צריך. על זה, ככל הנראה, דובר במכתב המיורט ע''י מחלקה "B" של מנהל משרד הפנים ברפובליקה אוקראינית.

כדי לברר מאין אחים טראכט קיבלו ספרות ציונית, צ'קיסטים מדניפרופטרובסק תכננו לבקש מן המחלקה הממלכתית של משרד לביטחון בז'מרינקה לשלוח את סוכנם לדניפרופטרובסק. הסוכן, אשר כבר עבד על מאיר בז'מרינקה, הצטרך לתת לו רמז שהוא נוסע לעיר שבו יעקב גר. צ'קיסטים הניחו כי מאיר מואיסייביץ' היה רוצה לקחת סיכוי זה למטרת מסירת הספרות האנטיסובייטית.
כאן יש להגיד כמה מילים על הסוכן. בחקירת מאיר מואיסייביץ' הוכנסה אישה – סוכנת אוֹחוֹטְנָיָה שעוד לפני המלחמה תמכה ביחיסים טובים עם משפחת טראכט ונמצאה יחדם בפינוי. במציאות קראו לאישה זו חווה לבוֹבְנָה גלִיזֶר, ילידת עיירת קרָסְנוֹיֶה במחוז ויניצה, אימא לשלושה ילדים, מיולי 1940 הייתה בצוות הסוכנים של נ.ק.ו.ד. בז'מרינקה. היא התפנתה ביולי 1941 לאורל, מכאן – לקזיל אורדה, והיא עדיין נמצאה ברשת הסוכנים ופיקחה על בני עירה.

"בני חסותה" היו מאיר ופוליה טראכט. גליזר שגרה באותו הרחוב בזרניה, ביקשה מהם לבקר אצלם. בביקורה הראשון בדירת טראכט, היא, לפי דבריה, תפסה את מאיר מואיסייביץ' בקריאת ספרים בעברית. בשיחה הנוצרה על ספרות יהודית פוליה גדלייבנה שיתפה עם אוחוטניה: היא יחד עם בעלה התאמצו מאוד כדי למצוא ולשלוח ליעקב ספרות יהודית לדניפרופטרובסק.

באחד במכתבים שלו יעקב הציע לאחיו וכלתו לנסוע לקייב למישהו משה רֶזְנִיק ולקחת ממנו את הכתובת היהודי המתגורר בוויניצה, אשר היה יכול למכור להם ספרות יהודית. אליו נסעה פוליה גדלייבנה עם בתה חנה, הן קנו שם הרבה ספרות יהודית לרבות יצירות סופרים ציוניים: ביאליק, אברמוביץ' ועוד. אחרי זמן מה חנה טראכט מסרה ספרות זו לדוד שלה בדניפרופטרובסק.

סוכני משרד לביטחון לא הצליחו לזהות את האיש ממנו אחים טראכט קנו את הספרות. אוחוטניה הסוכנת ניסתה לברר את שם המוכר ולאיזו מטרה טראכט קנו את הספרות היהודית. לצ'קיסטים היה נדמה שהספרים האלה היו נועדים לא לשימוש אישי, אלא למטרת הפצה בתוך חברי המחתרת הציונים המשוכנעים.

מאיר מואיסייביץ הלא שומע ולא רואה כמעט כלום, כבר היה לא מתאים לתפקיד ראש "קבוצה יהודית" בז'מרינקה. את ממקומו מלאה אשתו, פוליה גדלייבנה, שצורפה לתיק הנפרד תחת שם קוד "צרור".

חווה גליזר שהמשיכה לבקר אצלה שכניה, ביררה שבמחצית הראשונה של שנות ה-1920 פוליה טראכט הייתה משתתפת פעילה של ארגון ציוני אשר היה קיים בכפר פּוֹפּוֹבְצִי, אזור קוֹפָּאיגוֹרוֹדסקִי במחוז ויניצה. היא עמדה בראש של הארגון יחד עם פרוים אוֹסטרוֹבסקִי וזוּס קוֹרדוֹנסקִי.

ארגון בכפר פופובצי שמר על הקשר עם ציונים מאזורים אחרים, קיבל ספרות מפלשתינה. בשנת 1924, בזמן מעצרים המונים של ציונים, פוליה גדלייבנה עם ידידיה נאצלה לרדת למחתרת, אבל עד 1928 הם הצליחו איכשהו להעביר נוער לארץ ישראל.

גליזר הסוכנת גם דיווחה כי בסתיו 1952 ממוסקבה לז'מרינקה נסע ציוני זוס קורדונסקי. בז'מרינקה הוא קיבץ את חברי הארגון לשעבר והשתמש בדירת הידיד שלו אוסטרובסקי. בהופעתה של פוליה גדלייבנה בארוחת ערב, פרוים אוסטרובסקי הציג אותה לכל נוכחים כ-"הזורעת הראשונה של רעיונות ציונות", וקורדונסקי הרים לכבודה כוס ואמר כי היא אחת ה-"לוחמים החשובים על "רעיון קדוש".
לפי דבריה של הסוכנת, לאחר מכן קורדונסקי הצביע על השולחן מלא מעדנים ואמר: "... זה לא חשוב... וחשוב שאני רואה לפניי את האנשים היקרים האלה שלא עזבו את שורותינו ורק הפסיקו את מאבקם מתוך הכרח". "משתתפי ההתגודדותשרו שירים יהודיים לאומניים הימנון ציוני כל הערב" – העידה אוחוטניה בתזכיר שלה.

בהודאתה של פוליה גדלייבנה, שדיברה עם גליזר לאחר מפגש, אוטרובסקי הגיע לז'מרינקה כדי לבדוק "האם לא דעך להם אש העבר". קורדונסקי תמיד היה במחוזי הרפובליקה האוקראינית השונים בגלל עבודתו והתעניין בחיים של עדות יהודיות ובעלי סמכות דתית יהודיים, ניצולים שואה. הוא עצמו היה נודע לשלטונות לא רק כציוני, אלא גם כמארגן מניינים במחתרת.

רק מותו של סטלין והפסקת גל דיכויים המוניים חדש הצילו את משפחת טראכט מהמעצר הבא. יעקב מואיסייביץ' המשיך לעבוד בדניפרופטרובסק שבו הוא בנה בית טוב ועד פרישת מעבודתו נשאר בן אדם מכובד מאוד בין העמיתים וההנהלה שלו. אחיו מאיר טראכט המשיך לחיות בצניעות בז'מרינקה. קצבת נכות לא הייתה מספיקה. לפיכך הוא עם אשתו ובובצע הוכרחו לחזור למלאכת של משה-דבטיאק הזקן – מסחר בשוק. לפעמים זה הסתיים בקנס ומעצר על המסחר הבלתי חוקי.

מאיר מואסייביץ', בן אדם כבר חולה מאוד, היה חבר ה-"עשרים" של בית הכנסת בז'מרינקה. אבל הוא הוכרח לעזוב אותה בספטמבר שנת 1960. שלטונות סובייטיים מתוך הבנה שלא יצליחו לפזר חברי הקהילה ולסגור את בית הכנסת בשום פנים ואופן, השתמשו בתחבולה. הם פסקו כי בניין בית הכנסת חרום ודרשו מחברי ה-"עשרים" המון כסף על שיפוציו. מאיר מואיסייביץ' ותושבי ז'מרינקה אחרים לא יכלו לאסוף את הסכום הענק כל כך.

לשארית חיהם משפחות טראכט היו נאמנים לתורה ועם ישראל. אחרי סגירת בית הכנסת בנובמבר 1962, הם למרות הכול הציבו את חופה לאחיינן סמיון, בנו של האח אנצ'ל, וכלתו מז'מרינקה. ביום ההוא ללא לשים לב לאוזניים ועיניים זרות, הם שרו שירים יהודיים ושברו כוס לזכר חורבן בית המקדש.

בשנת 1967 יעקב טראכט הלך לעולמו, ואחיו נפטר בשנת 1975. יעקב ומאיר מעולם לא ראו את ארץ ישראל במו עיניהם, לא הצליחו לגעת בחומות של בירת ישראל העתיקה ולא נפגשו עם חבריהם שפעם נשלחו על ידיהם לבנות את המדינה היהודית. אבל בישראל גרים ילדיהם, נכדיהם וניניהם. כפי כתוב בתלמוד: "מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".