ב-21 במרץ 1937 הופיע אברהם גורן בתור עד במשרדו של הסגן פיוטרובסקי ,עוזר הקצין המבצעי של מחלקת הנקו"ד של מחוז חרקוב בסומי. "ספר על הפעילות האנטי-מהפכנית של פשיבילסקי, העריק הפולני שעובד במפעל הטקסטיל", דרש הקצין הצעיר מהעד והחל לתעד בקפידה את העדות.
לפי דברי אברהם גורן, כאשר הגיע לסומי ב-1934 והכיר את איציק פשיבילסקי, הלה החל מיד לספר לו על ניצול הפועלים בברית המועצות. העד טען שפשיבילסקי יעץ לו לחזור הביתה לפולין, או, לכל הפחות, להגיש בקשה להצטרפות למפלגה הקומוניסטית האוקראינית בטענה שרק הבולשביקים יכלו לשרוד איכשהו בברית המועצות. בנוסף טען גורן שבאותה תקופה בערך פשיבילסקי סיפר לו סיפורים מזעזעים על אנשים שגוועו ברעב בערי אוקראינה ואף סיפר על צוות אמבולנס שסירב לפנות אדם שנטה למות ורק גיחך לתוך שפופרת הטלפון: "למה אתם מזעיקים אותנו אם הוא עדיין חי?"
גורן אף העיד בפני הקצין פיוטרובסקי שפשיבילסקי נהג לשלוח בקביעות לאחיו הצעיר, חבר הבונד, מכתבים ובהם תיאורים קשים של החיים בברית המועצות. במכתבים אלה הוא רמז שוב ושוב לאחיו ואחיותיו, שנותרו בלודז', לא לשקול אפילו את האפשרות להצטרף אליו. גורן טען שפשיבילסקי שלח העתקים של מכתבים אלה לחברי הבונד, אשר פרסמו אותם בעיתונות שלהם, להם גם שלח העתקים ממכתבי אחותו של גורן עצמו, החברה דוידוביץ', שעבדה בעיר סברדלובסק והלינה על גורלו המר של מעמד הפועלים.
האם עדויות אלה היו שקריות לחלוטין? קשה לומר. לדברי קרוביו, איציק אכן כתב למשפחה בפולין וביקש בשום פנים ואופן לא להגיע לברית המועצות. זמן קצר לאחר החקירה של גורן באו לקחת את איציק פשיבילסקי. הוא נעצר ב-13 באוגוסט 1937 במפעל שבו עבד. קצין המבצעים של ארגון הנקו"ד בסומי פיודורוב הוביל את פשיבילסקי לבית הכלא לחקירה.
על פי חומרי התיק של פשיבילסקי, החקירה הראשונה התקיימה ב-2 בספטמבר 1937. במהלכה "הודה" העצור בפני קצין השירות החשאי פיוטרובסקי שהוא אכן כתב לפולין מכתבים בעלי תוכן משמיץ, וכי הוא ערק לברית המועצות לא מסיבות אידיאולוגיות אלא רק כדי להימלט מהתעמרות שממנה סבל בצבא הפולני.
כעבור חודש, ב-29 בספטמבר 1937, נחקר המהגר הפוליטי העצור על-ידי קצין נוסף של הנקו"ד בסומי, הסגן ז'וקוב. בפניו נאלץ פשיבילסקי להתוודות מדוע "חשף" את עצמו כמודיע חשאי של הרשויות בפני ידידו אינדיק.
את אופן ניהול החקירות במטה הנקו"ד בסומי בקיץ וסתיו 1937 תיאר איציק פשיבילסקי מאוחר יותר פעמים אינספור בבקשותיו לעיון מחדש בתיקו. בשל סירובו האמיץ להפליל את עצמו ואת בני ארצו, הפליטים הפולנים, גזר על עצמו פשיבילסקי התעללויות שנמשכו ימים ארוכים. בישיבה על קצה שרפרף עץ בחדר החקירות, העצור היה נתון להשפלות מתמשכות. נאסר עליו לקום או לזוז. לאחר שעות עינויים ארוכות תש כוחו של איציק והוא שמט את ראשו, אחד החוקרים המתחלפים היכה אותו בפנים ודרש ממנו בצעקות לשבת זקוף: "הרם את ראשך! אתה לא נמצא פה בביקור אצל החותן!" מיותר לציין, שפרוטוקולי החקירה לא נרשמו בזמן אמת. רק ב-2 בספטמבר, לאחר מספר שבועות של התעללויות קשות, חתם העצור על פרוטוקול, שמעולם לא קרא.
על ההפרות שרווחו בשנות הטרור הגדול במטה הנקו"ד בסומי מעיד היטב התיק הפלילי שנפתח ביוני 1939 נגד ממלא מקום ראש המחלקה השמינית של הארגון בחרקוב, סגן הביטחון הלאומי קודרינסקי. קודרינסקי, שעמד בראש מטה הנקו"ד בסומי בשנת 1937, יחד עם הכפופים לו פיודורוב, פדייב וז'וקוב, השיגו מאנשים חפים מפשע "הודאות כנות" בביצוע העבירות המיוחסות להם בעיקר באמצעות התעללויות ואיומים. שיטת העינויים המועדפת על צוות זה הייתה להחזיק את הנחקר האומלל שעות ארוכות בתנוחה אחת, כך שלא נותרה לו ברירה אלא להודות במה שמעולם לא ביצע. אם זה לא עזר, היכו החוקרים את העצורים בסרגל, בשרפרף ואף בבול עץ שהוכן במיוחד למטרה זו.
על אף "יעילותן" של שיטות חקירה אלה, בכתב האישום, שיצא תחת ידו של החוקר ז'וקוב ב-1 באוקטובר 1937, לא הצליחו לתפור לפשיבילסקי את הסעיף 54-6 לחוק הפלילי של הרפובליקה הסובייטית האוקראינית – ריגול. בהסתמך על הודאת השווא של הפליט הפוליטי העצור, עדותו של אברהם גורן, שנעצר יחד עם איציק פשיבילסקי, וכן על מידע שנאסף מסוכנים, החוקר האשים את איציק בפעילות אנטי-סובייטית "בלבד". בנוסף צוינה בכתב האישום העובדה שפשיבילסקי "חשף את עצמו" בפני מודיע אחר וסירב לעבוד עבור הארגון.
עניינו של איציק פשיבילסקי לא נדון בבית משפט אלא בישיבת ועדה בין-משרדית בראשות צמד השופטים: שר הפנים ניקולאי יז'וב והתובע הכללי של ברית המועצות וישינסקי. ב-21 באוקטובר 1937 הוועדה גזרה על פשיבילסקי עשר שנות מאסר מחנות עבודה. הוא נשלח מיד במשלוח אסירים למחנה העבודה של הנקו"ד אוחטה-איז'מסקי, שברפובליקה האוטונומית קומי.
את אשתו של הנידון, קלרה חיה פשיבילסקי, שבמהלך החקירה ילדה בת נוספת, סורה, זרקו אנשי המשטרה החשאית מדירת הזוג בינואר 1938. הרשויות והנהלת מפעל הטקסטיל אף הציגו את המהלך כלא פחות ממחווה של רצון טוב, ואף סברו שעל האישה להודות על ששפר עליה גורלה. האם הצעירה נאלצה לחיות עם הילדות הקטנות במרתף לח וקר, ועל פניותיה בדבר הרשעתו הבלתי חוקית של בעלה איש לא טרח להגיב. רק בעקבות מעצרו של ראש המחלקה של מטה סומי קודרינסקי התעוררה התקווה לעשיית צדק. קודרינסקי הוכר בתור חולה נפש, לאחר שנחשפו הפרות רבות שבוצעו על ידו ועל ידי הכפופים לו, ועניינו של פשיבילסקי הועבר לבדיקה נוספת.
אך למרות חוות הדעת החיוביות על הנידון מצד עמיתיו, שכניו ומכריו, ללא יוצא מן הכלל, שהעידו כי מעולם לא שמעו ממנו הצהרות אנטי-סובייטיות, מחלקת החקירות של הנקו"ד במחוז סומי קיבלה החלטה אכזרית. מכיוון שעדי המפתח בתיק – עובד מפעל הטקסטיל אברהם גורן והחרט ממפעל פרונזה לאון אינדיק – הוצאו להורג לפני כשנתיים ולא ניתן היה לאמת את עדויותיהם, סירבו הרשויות לעיין מחדש בהחלטה בתיקו של איציק פשיבילסקי. וכדי לחזק את עמדתה, ציינה מחלקת החקירות של המשרד הסובייטי לביטחון המדינה במסקנותיה מה-3 במאי 1941 שאיציק פשיבילסקי היה נתון תחת מעקב מבצעי של הנקו"ד במקום ריצוי עונשו "בחשד לריגול".
על איזה ריגול דובר במחנה הצפוני שכוח אל, לא ידוע. בשנות מאסרו איציק פשיבילסקי הועסק בעבודת פרך בכריתת עצים. תנאיי המחנה היו קשים עד מאוד, בחורף צנחה הטמפרטורה למינוס 50 מעלות ולאסירים לא היה איך להתגונן מפני הקור. בעצת חברו לצרה, רופא מבוגר, איציק נהג למרוח על פניו שמן מכונות או שמן תעשייתי אחר. בעצת אותו אסיר, כדי להימנע מצפדינה, שממנה סבלו האסירים, צרך פשיבילסקי שרף אורנים שאסף בפחיות, אשר אסף מן האשפה.
במחנה האסירים שרר רעב כל העת. בימים של מחסור קשה במזון נאלץ פשיבילסקי לנקוט באמצעי קיצוני: הוא גזר את חגורת העור הצבאית הפולנית שלו ובישל אותה יחד עם פטריות שליקט ביער. בפעם אחרת עלה בידי האסירים לגנוב סוס מקולחוז בדרכם ליער, לשם נשלחו לכרות עצים. הם שחטו את החיה וקברו אותה בשלג לא רחוק. האסירים ניזונו מבשר הסוס במשך מספר חודשים, עד שנותרו ממנו רק עצמות מכורסמות. על גניבה כזו איציק וחבריו היו עלולים לקבל עונש מוות, אך הסכנה לגווע ברעב הפחידה אותם הרבה יותר.
מלבד מחסור בוויטמינים סבלו רוב האסירים ממחסור בנתרן. בעצתם של אסירים ותיקים, פשיבילסקי, שעבד לעתים בניקוי קרונות משא, גירד מדפנות המכליות משקעים עשירים בנתרן. האבן הטחונה לאבק הפכה למלח ואיציק החליף אותו תמורת מנת לחם נוספת.
אולם, לא רק רעב וקור היו מנת חלקו של האסיר איציק פשיבילסקי. לעתים קרובות נאלץ להתמודד בגילויי אנטישמיות קשים שרווחו בקרב האסירים. אחד מהם, בריון גבה קומה, היה אכזרי במיוחד ולא נתן לפשיבילסקי מנוח. איציק סיפר על כך לחברו הרופא וקיבל ממנו עצה מועילה: "כשהבריון שוב יתחיל להיטפל אליך, תחבוט בו במלוא הכוח באזור שבין הגבות, מעל גשר האף".
ובפעם הבאה כאשר החל הבריון להעליב את איציק ולנופף באגרופיו, הפליט הפוליטי לשעבר פעל לפי העצה, התחמק מהחבטה והכה, בתורו, בכל כוחו באגרופו באפו של התוקף. הפעולה השיגה את מטרתה – קילוח דם זרם מאפו של התוקף ולא היה ניתן לעצור את הדימום. הוא אושפז במרפאה ומאז הניח לאיציק לנפשו.
ב-13 באוגוסט 1947, בתום עשר שנות מאסר, איציק פשיבילסקי יצא לחופשי. בעצת אסירים יהודים אחרים הוא נסע לצ'רנוביץ , שם הייתה קהילה יהודית גדולה. בצ'רנוביץ החל לעבוד במפעל טקסטיל. עד מהרה נודעו לאסיר המשוחרר מפי קרובי משפחה ושכנים לשעבר חדשות מחרידות: אשתו, קלרה חיה פשיבילסקי, שנאבקה ללא מורא לשחרור בעלה, בתו הקטנה, סורה, והבת האמצעית, סלה, נספו במלחמה. בתו הבכורה, רוזה, ניצלה בנס ונשלחה לבית יתומים, אך איש לא ידע להגיד לו היכן לחפש אחריה. איציק הפך את כל ברית המועצות ולבסוף עלה בידיו למצוא את רוזה! היא הייתה כבר נערה בוגרת, והאב זיהה אותה אך בקושי.
לאחר המלחמה אנשים חלמו על דבר אחד בלבד והוא חיי שלום. איציק פשיבילסקי נישא בשנית לילידת בסרביה לובה הויכברג. בשנים 1949 ו-1950 נולדו במשפחה שני בנים – צליק ואלכסנדר.
באותה נחישות שבה חיפש אחר בתו הבכורה, תר איציק אחר עקבות משפחתו שנותרה בפולין. הוא גילה ששלושה מאחיו חיו בבואנוס איירס, ושאר בני המשפחה, שלא עזבו את לודז', נרצחו במחנות הריכוז הנאציים. פשיבילסקי חלם לעזוב את המדינה הטוטליטרית הרחק מאחור ולבלות את שארית ימיו לצד קרוביו בארגנטינה. המעבר היה אפשרי דרך פולין, שעל פי הסכם עם ברית המועצות קלטה בשטחה אזרחים שלה לשעבר. בניגוד לברית המועצות בפולין נתנו ליהודים אישורי הגירה לכל מקום שירצו. אך קודם כל היה על איציק ומשפחתו להגיע לפולין.
פשיבילסקי הגיש בקשה להגירה והחליט, במקביל, לדרוש מהממשלה הסובייטית להסיר את האישומים נגדו ולהשיב לו את שמו הטוב. משנת 1939 הגיש העריק הפולני לשעבר תלונות חוזרות ונשנות, שלל בתוקף את כל ההאשמות נגדו ודרש צדק לעצמו.
איציק פשיבילסקי הצליח לנצח את המערכת! ב-19 במרץ 1957 עניינו נבחן מחדש על ידי בית הדין הצבאי במחוז קייב. החלטת האספה המיוחדת של הנקו"ד הסובייטי מ-21 באוקטובר 1937 בוטלה, והתיק נגד פשיבילסקי נסגר בשל העדר יסודות העבירה.
על המסמך על טיהור שמו שמר איציק כעל בבת עינו: הוא רצה להראות לעולם החופשי שהוא נכלא במחנה על ידי הבולשביקים ללא עוול בכפו. בעזיבתו את ברית המועצות, איציק חשש ששומרי הגבול יחרימו את אישורו, לכן תפר את המסמך בתוך כרית ילדים.
בשנת 1958, לאחר הליכים בירוקרטיים ארוכים ומייגעים, יצאה משפחת פשיבילסקי ללודז'. להגר לארגנטינה לא הצליחו מייד: נשיא המדינה ארתורו פרונדיסי סירב במשך מספר שנים לקבל מהגרים ממדינות סוציאליסטיות. באפריל 1960 משפחת פשיבילסקי יצאה לברזיל. רק לאחר קבלת תושבות בברזיל, ב-2 בנובמבר 1960, הם הצליחו להגיע ליעדם הסופי – לנמל בואנוס איירס. שם חיכו לאיציק אחיו טוביה, דוד וחסקל עם משפחותיהם. בני המשפחה ששרדו את השנים הקשות ולא ראו זה את זה יותר משלושים שנה יכלו סוף סוף ליפול זה לזרועות זה.
בארגנטינה הציג איציק פשיבילסקי את המסמך המעיד על טיהור שמו לקומוניסטים המקומיים. אך אלה חיו חיי פאר בבואנוס איירס ולא יכלו בשום אופן להאמין בזוועות שהתרחשו "בגן העדן הסובייטי", עליו הגנו בלהט ממשרדיהם הנוחים והמרווחים.
איציק פשיבילסקי, שבעצמו האמין פעם באוטופיה הקומוניסטית אך התפכח ממנה במהרה, התמודד בגבורה עם מערכת דורסנית. הוא סירב לשתף פעולה עם מערך גלגלי השיניים שדן אנשים לכליאה ולמוות. הוא עמד בניסיונות שזימנו לו החיים בראש מורם, ועל אף שאיבד את יקיריו, עלה בידו להקים שוב משפחה יהודית ולגדל ילדים במדינה חופשית.
בארגנטינה עבד איציק במפעל טקסטיל שהיה בבעלות אחיו.
איציק פשיבילסקי נפטר בבואנוס איירס בשיבה טובה ב-28 ביוני 2001. אם כי, גיבורים אמיתיים לא מתים אלא ממשיכים לחיות לנצח בזיכרון האומה.


06.01.2025



ביבליוגרפיה ומקורות:

Przybylski, Calik. "Autobiografia." כתב יד שלא יצא לאור, בואנוס איירס, מארס 2020.
פשיבילסקי איציק חיימוביץ', ארכיון המדינה של מחוז סומי, קרן: P-7641, רשימה: 1, תיק: 579
Icyk Szmulowicz PRZYBYLSKI
זיכרונותיו של ד"ר צליק (קרלוס) פשיבילסקי (נרשמו באוקטובר 2022).
סורה סלה פשיבילסקי, קלרה חיה פשיבילסקי // יד ושם. המרכז להנצחת השואה.