1942. מלחמת העולם השנייה עדיין מתנהלת. הפידוק הבריטי מפתח תוכנית חשאית של לחימה בלבנון, ביצועה תדרוש לערב קבוצת יהודיים גרמניים. היחידה המיוחדת זה לבושה במדים הנאציים, אמורה לחסל מחסני דלק של ורמאכט. המשימה בלתי אפשרית, אבל הפקודה היא פקודה...

כך נשמעת העלילה של סרט המלחמה האמריקאי "טוברוק" שהופיע על המסך הגדול בשנת 1967. לא כל אוהדי הקולנוע יודעים שגיבורי הסרט בוססו על אנשים אמיתיים. אחד מהם – חיים (קרל) כהנא – היה ברשימת המייסדים של חטיבות הצנחנים, נלחם בהרכב של יחידות בריטניות המיוחדות, ובנעוריו עמד על המשמר של המדינה האוקראינית הצעירה בלביב.

החייל המהולל העתידי נולד ב-6 באוגוסט 1900 במשפחת יוסף כהנא, יליד העיירה סקורומוחי, ופסיה מרגוליס, ילידת תאופילובקה שבמחוז ויניצה. עד מלחמת העולם הראשונה משפחת כהנא גרה בכפר סמוליאנקה, מחוז טרנופיל, שאז היה בבעלות האימפריה האוסטרו-הונגרית. ליוסף כהנא היו הרבה ילדים: בת ברנע ובנים דויד-פנקס, אברהם, יענקל, יעקב-יצחק, ברוך וחיים.

בהיותו ילד חיים כהנא לא בלט בכוח או גובה בין בני גילו. הילד פחד ממשהו כל הזמן: מאביו הקשוח, ממלמד זקן בחדר, אך יותר מהם – בני גילו הנוצרים. לחדר שמוקם בכפר שכן, ילדים יהודיים הצטרכו ללכת דרך גשר ישן עליו פרחחים מקומיים לעיתים קרובות הכו ילדים יהודיים; לפעמים לאחר כמה מכות הם לקחו מהם שקיות עם אוכל.

אבל יום אחד חיים בן שבע הפסיק לפחוד. כשהוא הלך עם אחיו ושני חבריו לחדר, הוא ראה מרחוק את ראש המופרעים המקומיים, סטפן, שקיבץ כנופיה השלמה בצד הגשר אחר. חיים הלך ראשון וכשהוא התקרב אל התוקפן די קרוב, הוא מייד חטף ממנו מכה במקל על הראש וצלעות. כעב חד פילח את גופו, אבל דם רותח של היהודי הקטן האפיל לו את השכל. חיים מבלי לחכות את זה מעצמו, התנפל על סטפן והחל להרביץ לו ב עם אגרופים. בקרוב הפרחחים התאוששו והתחילו לזרוק אבנים עליו. הוא נאבק כמו דויד נגד גוליית!
לאחר שאביו ידע על מה שקרה, הוא מייד הלקה אותו: "תזכור איך להרגיז את גויים!" – אבל למחרת בנו הלך לחדר רגוע לגמרי עם צרור עם לחם המונח על כתפו. כך בהיותו ממש קטן, חיים כהנא הבין חוכמה צבאית פשוטה: "אם אתה רוצה לשרוד – תדחיק את פחד בתוכך".

רודנות אביו שראה בכל דבר מזימות "יצר הרע" עם הזמן נמאסה לחיים כל כך שהוא ברח מביתו לטרנופיל. רק בגלל הרחמים כלפי אמו הוא חזר הביתה כעבור כמה חודשים, בבגדים חדשים ועם ממתקים שהוא קנה על הכסף שהרוויח בעצמו בעבודות שונות בטרנופיל. ככל שחיים הכנא גדל, הוא הפך לעוקצני יותר ויותר.

פעם כאשר למיקולינצה השכנה בא קירקס- שפיטו, כהנא שלא היו לו 20 קרייצרים לקנות כרטיס, ניסה לפרוץ פנימה בכוח: "איזה כרטיס! אני מקומי – יש לי זכות!". בעוד כמה רגעים גררו את החוצפן חוצה.

כהנא הוציא סכין מהכיס והחל לאיים לשומרים. הוא אף לא הספיק להתאושש איך תושבי מיקולינצה הזועמים התנפלו עליו עם הכוונות לא טובות לגמרי. הם רצו אחריו זמן ארוך והפילו אותו על ערמת חול כשתפסוהו. אפילו ראש עיר קורץ חשב ככבוד להכות את חיים על הגב במקל. בערב אביו הרועד מזעם, פגש את חיים עם זרד בידיו.

כמעט מייד אחרי בר מצווה שלו, חיים עבר לאחותו בווינה. בקרוב כל הנשפחה הצטרפה אליהם. עם הזמן אופי אביו התרכך וחיים התחיל לתקשר עם ילדים יהודיים מקומיים שנבדלו מחבריו בסמוליאנקה. בווינה הבחור שמע על רעיון תחיית המדינה היהודי בפלשתינה לראשונה והחל לבקר במועדון ציוני יחד עם ידידיו החדשים. בבניין שציונים תפסו, הוא ראה דגל כחול-לבן לאומי בפעם ראשונה.

אך לא נועד לחיים להתפעל מהנוף בירת אוסטריה ולבקר בפגישות של ציונים צעירים זמן רב. בסרייבו, בירת בוסניה, ב-28 ביוני 1914 נהרג פרנץ פרדיננד, יורש הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ממש בתחילת המלחמה שלחו את אביו של כהנא לחזית איטלקית, ואחיו הגדולים – דויד-פנקס – לסרביה

בין חבריו היהודים שלו לא היה מעט מי שעשה את הכול כדי להתמחק מהגיוס. חיים כהנא ראה את הכול מזווית אחרת. העולם השתנה ובכל רגע בפלשתינה יכלו להקים מדינה יהודית. לפחות ציונים דיברו על הזדמנות כזו ורמזו שלנוער יהודי כדאי ללמוד מקצועות צבאיים.
שלחו אותו למורביה שבה חיים החל להכיר את הצבא האוסטרו-הונגרית. בשורותיו של דוברי גרמנית הוא הפך מחיים לקרל. בעתיד תחת השם הזה כהנא נודע אפילו בישראל.

וכך, לאחר הכשרה צבאית בסיסית, ביוני 1918 חיים כהנא נשלח לאיטליה בהרכב חטיבת חיל רגל. את הבחורים כמעט ללא ניסיון קרבי זרקו להסתער את עמדות איטליה ליד הנהר פיאווה. תוך הקרב נהר פיאווה שנגמר ללא שום תוצאות, החיילים מתו כמו זבובים. כאשר חלקם חזר למטה הקבוע שלהם באוסטרבה מורבסקיה, הפיקוד נאלץ לחפש יותר לוחמים. מחזית איטלקית כהנא חזר למקום הולדתו סמוך לטרנופיל שבו כבר מזמן החזית הרוסית-אוסטרית עמדה באותו המקום. במהלך מאבקי החפירות הוא נפצע: הכדור הכניס דרך המפשעה ועבר ישר דרך גופו.

לאחר שחיים השתחרר מבית החולים הוא שוב חזר ליחידה שלו. הכול סימן שימיה של האיפריה האוסרו-הונגית ספורים: בעורף התבשלה תרעומת, ובחזית לא נשאר אף עקב מהתלהבות פטריוטית מחודשי המלחמה הראשונים.

משמעת בחזית קרסה לחלוטין בנובמבר 1918. בין החיילים – צ'כים, אוקראיניים, פולניים – התפשטו לחשושים ושמועות, וחוש שישי לחש ליהודים שבקרוב אל רחובותיהם יגיע אסון נורא.

מפקד הפלוגה שבה שירת כהנא, פולני משכיל והגון, פעם בערב קיבץ את חייליו. הפעם הוא לא נתן פקודה, הוא פנה אל החיילים עם הנאום די בלתי רגיל בתנאי החזית: "מונרכיה התפרקה – התחיל את נאומו המפקד, - מיליתם את חובתכם, אבל כעת אתם משוחררים משבועה שנתתם לקיסר. הצהירו על הרפובליקה הפולנית, הרפובליקה הצ'כוסלובקית נוצרת. גם בהונגריה לא שקט. לכן, גברים, חרזו הביתה...". פולניים עזבו כולם ביחד, אוקראיניים נשארו בחיל מצב של לביב. הם פנו לחיים עם הצעה להילחם ביחד למען הרפובליקה האוקראינית. באותו היום באחד רחובות לביב הוא פגש את המכר שלו – סגן יהודי בשם המשפחה גולדברג, חבר הוועד הציוני. גולדברג הוריד מחיים את סימני הזיהוי של מלוכה האוסטרו-הונגרית לשעבר וצירף סרט לבן-כחול אל הכובע שלו. כהנא סיפר לגולדברג על הרעיון שלו: להתקבל לשירות אצל אוקראינים כדי שלקהילה היהודית של לביב שתמיד הסתכנה להיות בין פטיש וסדן, יהיה בן אדם שלה בשורות של הצבא האוקראיני של גליציה. גולדברג הסכים מייד.

מילולית בלילה אחד קפרל חיים כהנא התקדם בדרגה למש''ק. מייד אחרי התקבלות לשורות צבא גליציה הוא השתתף בקרבות רחוב נגד פולניים. בעיצומו של הקרב הוא כמפקד של היחידה הקטנה, השתתף בתקיפות על נקודת המאחז הראשי של הפולניים. חיים כהנא שהצטיין בקרב, אפילו קיבל שבחים מאל''מ אוקראיני שמראו היה דומה למרצה באוניברסיטה.

בלילות כפי שהוא תכנן מראש, כהנא התגנב לבתים יהודיים וקרא אנשים לקפל את דבריהם ולברוח למערב. יש להגיד שהוא הלך להילחם בצד הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה למען יהודים, ולא המדינה האוקראינית. בהפסקות בין הקרבות הוא שלח פחם, לחם ועצים למי שניצול. יהודים לא העזו להוציא את המתים מבתיהם, לכן החייל היהודי לבדו הסיע את הגופות במריצה לבית קברות.
פעם כשהוא גרר קרון המתים המאולתר משכונה יהודית, אליו רץ ילד קטן הנושם בקושי. הוא אמר לחיים שאנשים חמושים חדרו פנימה והם מתכננים משהו נורא. כהנא הניח את הגופות בבניין ריק של הקולנוע ורץ במהירות ליחידה שלו. החיילים סירבו לצאת להגן על שכונה יהודית. לא היה זמן, לכן כהנא חטף רובה, תחב לתוך החגורה שני רימונים ולבדו הזדרז לשוק יהודי באמור בליבו: "קידוש השם... קידוש השם...". ליד חנויות ראשונות הוא ראה גזרות אנשים. חייל השליך לעברם רימון וראה איך פורעים נפלו.

בליל 22 בנובמבר יחידות אוקראיניות התחילו לסגת מלביב. חיים חדר למחסן צבאי, מילא את כיסיו בכדורים וסיגריות וכדי לא להשאיר כלום לאויב, הצית את המבנה. כהנא החליט לברוח מעיר על הסוס, אך בקרוב הוא ראה מולו אבנגרד פולני. מרחובות שכנות נשמעו צעקות של השתויים. הוא נזכר בקולנוע ורכב לשם, קפץ למטה ורץ פנימה. למרבה הפתעתו שם כבר התחבאו שני חיילים אוקראיניים. כהנא לא הספיק אפילו לקחת את הנשימה איך הפולניים החלו לפרוץ דלת: שלושתיהם נפלו בשבי.

פולניים עם הרובים שלופים גיררו את השבויים לאולם התעמלות איזשהו. נכנס קצין בכיר, הסתכל על האוקראינים קחוש, נפנף בידו בכפפה ואמר – "ירו למוות את כולם!" – ומייד יצא חוצה. חיים הבין אם לא יפעל בכמה שניות הבאות, לא יישאר בחיים. כהנא מייד פנה אל השומר שהסתכל לצד אחר ואמר: "הוא קרא לי!" – "מי?" – "הקצין שהיה פה!".

לא היה מה לאבד. ללא לחכות לתשובה מהחייל, כהנא הסתובב ויצא מאולם וכמה שיותר בטוח. בחוץ אף אחד לא עצר אותו. הוא הפך את המעיל מבפנים לבחוץ, זרק את הכובע וצעד בזריזות לעבר שוק יהודי. בלביב החגיגה הייתה בשיאה: על הגגים התנפנפו דגלים פולניים אדומים-לבנים, אי שם ניגנה תזמורת צבאית.

בשכונה היהודית פני עיניו הייתה תמונה שונה לגמרי. על הדרכים הונחו לבנים שבורים ורהיטים מקולקלים, האוויר היה מלא ריחות מבחילים של פיח, שיער ובשר שרופים. ברחוב הוא מצא ילד שראשו היה שסוע במכת החרב. מאדן החלון באחד הבתים נתלה יהודי מזוקן, בחצר השכן שכבה קשישה עם הבטן חתוכה.

היה מסוכן להימצא בחוץ. כעבור כמה שעות הסתובבות במרכז לביב כהנא ראה באחת הדלתות שליט קטן עליו היה כבוב שפה גר יהודי הקדר. חיים צלצל בדלת ללא תקווה שמישהו יפתח, אבל כעבור זמן מה הוא ראה על הפתח בעל הבית. אצלו הוא היה כמה ימים עד ששפיכות הדם לא תיגמר.

עד מהרה, פולנים פתחו בעיר מרכז רישום לחייל האוסטריים. שם חיים כהנא שוב הצטרך להציג את עצמו כאוסטרי דובר גרמנית קרל וענה על שאלות מכשילות: איך קראו לרחוב שבו הוא גר בווינה, איפה גבולות של שכונה ה-10, איך קראו לרחוב המרכזי של האזור ואיזה מבנה היה מרשים ביותר. לאחר שהוא קיבל מסמכים רצויים, הוא הלך לתחנת הרכבת דרך פרוורי העיר: בלביב יהודי ומש''ק אוקראיני לשעבר נאלץ לזוז בזהירות רבה.