בתחילת אפריל 1943 ברסטיצקי יצא למשימה הקרבית הראשונה שלו. היחידה כללה 20 פרטיזנים שיצאו למשימה בלילה. הם הלכו כ-25 ק''מ ביער בקור כלבים, תחת שלג יורד ורוח חזקה. כאשר לוחמים הגיעו סוף סוף לקצה היער, הם שמעו ממפקד שלהם את המשימה: לפי נתוני המודיעין מוקדם בבוקר פלוגת חיל רגלים גרמנית הייתה אמורה לחצות גשר עצים קטן שהתמקם לידם. זה היה גדוד עונשין, שלימדו אותו "לצוד" פרטיזנים בכוונה. היה צריך "לפגוש" אותם.

הלוחמים שמו מארב. כעבור שעתיים הם שמעו שגרמניים מתקרבים. ישראל אפילו לא הספיק להבין מה מתרחש כשמישהו פתח אש ממקלע. אחריו טרטרו רובים, נשמעו ירי נגאן. הבחור שלא היה רגיל ללחימה, אפילו לא היה יכול להבין לאן לירות. כשישראל התמהמה עם נצרה וחשב לאן לירות, גרמניים כבר התאוששו ופתחו אש כבדה על הפרטיזנים. המפקד ציווה לכולם לסגת.

היחידה חזרה למחנה ללא פגע. אחר כך המפקד התחיל לבדוק את הנשק. כאשר היה תור של ברסטיצקי, המפקד בדק את בית בליעה של הרובה, הריח את הקנה והכריז בפני כולם: "אני לא רואה שירית". הוא מילולית קדח אותו במבט וצעק עליו: "למה לא ירית בנאצים – במטרה שלך?". הלוחם הצעיר היה הובך כל כך שלא היה יכול להגיד כלום. המפקד המשיך את הבדיקה ומעל ראשו של ברסטיצקי ריחפה סכנה רצינית. רק לאחר בדיקה ארוכה נתנו לא לתקן את הטעות. כעבור כמה ימים לוחמים יהודיים בעלי ניסיון הסבירו לו ישבו סביב המדורה: "הצטרכת לירות מרובה אפילו אם אתה לא רואה את האויב. כאשר אנחנו יורים, אתה גם יורה אפילו לאוויר כדי להפחיד את האויב: כך הוא חושב שמולו יותר אנשים ממה שבאמת".

בגדוד הפרטיזנים יהודים הוכרחו להיאבק למען זכות לקרוא לעצמם לוחמים אמיתיים. פרטיזנים התייחסו אל יהודים בחשד גדול. החיילם שהיו בכיתור ואיכרים מקומיים חשבו כי יהודים פחדנים ונטל. היו מלא בדיחות, לעגים ואמירות אנטישמיות. לפעמים חיילי יער המציאו על אסירי גטו לשעבר אגדות שלמות: "הם נתנו לנאצים כסף, זהב ויהלומים ובאו אלינו לאכול את הלחם שלנו".

הייתה גם אלימות פיזית. במרץ 1943 אחד הפרטיזנים לאחר פשיטה מוצלחת בפסי רכבת, שתה קצת יותר במדי. שתוי לגמרי הוא באה לבקתה של רינה פרידמן. "גיבור" שתוי אנס את הבחורה והרג אותה בירי. הרוצח חשב כי יוכל להתמחק מעונש. אולם נודע עליו לאיוון בוברוב, ראש מטה התנועה הפרטיזנית במחוז ברסט, הרפובליקה הבלארוסית. הוא יחד עם קבוצת החקירות המיוחדת הנחית במיקום המחנה. בית דין שדה הרשיע את האנס לעונש מוות, ירו בו מייד לאחר פסק הדין.

כעבור כמה חודשים של שירות, ישראל וכמה פרטיזנים אחרים הועברו לגדוד ע''ש דמיטרוב של אותה החטיבה. היחידה כללה כ-300 לוחמים והתמקמה סמוך לכפר טרוכנוביצ'י ליד נובוהדקה. המפקד שלו, דמיטרי דימיטרוב, בעל שם משפחה זהה ובן עירו של המהפכן, היה בן אדם צעיר והגון. היחס שלו לכל החיילים היה ללא משוא פנים. ישראל נקלע לעולם אחר לגמרי.

חיילי דמיטרייב לעיתים קרובות נכנסו לקרב פתוח נגד אויב. במאבק הבלתי נשכח עם נאצים היה ב-1 בנובמבר 1943 ליד כפר בלביצ'י, אזור איווצביצ'סק. באמצע הלילה המודיעין דיווחו כי לתחנה הגיע טור הענושים גרמניים שהתכוונו לחסל את פרטיזנים בכפרים זפוליה ובליביצ'י, להחרים בהמה ולהגלות בחורים צעירים לעבוד בגרמניה.

היחידה ע''ש דימיטרייב לקחה עמדה הגננתי מוקדם בבוקר ופגשה את הכובשים "בקבלת פנים חמה". אך בין הפרטיזנים עצמם גם היו אבידות קשות. מול עיני ישראל ברסטיצקי בקרב זה נפלו רוב הידידים לנשק שלו, קומיסר של היחידה פיודור סבין גם נפגע קשה.

עם תחילת מתקפת הצבא האדום המונית בסוף יוני 1944, ישראל ברסטיצקי השתתף בתקיפות על הכובשים הנוסגים. ממזרח למערב, דרך יערות וכבישים, לא רק הנאצים, אלא גם מקומיים ששיתפו פעולה איתם, נסוגו בפניקה. היחידה הפציצה גשרים באזור טרוחנוביץ', פרוז'ן, קוסובו וסלונים, חסמו נתיב מילוט, כל יום השיבה מלחמה לאויב נושא רגליו.

ב-12-17 ביולי 1944 אזור פרוז'ני שבמחוז ברסט שוחרר ע''י כוחות של הצבאות ה-50 וה-28 של החזית הבלארוסית. רוב יהודיים מקומיים מיחידות פרטיזניות מפורקות חזרו לעיירות וערים שלהם. רובם השיגו תפקידים בהנהלה אזרחית, משטרה, מוסדות המפלגה ומחלקות נ.ק.ו.ד. את ישראל ברסטיצקי יחד עם חבריו שייקע פומרץ, מישקה קזניק ומוטל פשירה, גייסו לצבא הסובייטי.

הבחור שפעם ברח מלודז', מאלץ', גטו בריוזי ופרוז'ני, הפך ללוחם של חטיבת משמר ליורים ה-54. בהרכב הפלוגה ברסטיצקי נלחם מברסט ללובלין דרומה. לאחר כן נתיב המלחמה שלו הובילהו צפונה, עד וורשה, במעלה הנהר ויסלה. כפרטיזן לשעבר, ישראל זכה כבוד אצל חיילים והנהלה שלו והתקבל לקומסומול ישר בשוחה. בקרוב קידמו אותו למפקדים מחלקת מודיעין חיל רגלים.

דיוויזית היורים ה-54 שהועברה לחזית בלארוס ה-3 בשנת 1944, התקדמה לגבולות של פרוסיה המזרחית. הטילו על המודיעין את המשימות המסוכנות והקשות ביותר.

ברסטיצקי הוענק באות "בעד גבורה" עבור קרבים שהתקיימו בפרוסיה מזרחית. בזמן הסתערות עמדות האויב באזור מחלף חשוב של פסי רכבת וכבישים, ישראל היה ראשון שפרץ למחפורת גרמניים וירה ארבעה קצינים. למרות מתקפות נגד של הנאצים, ברסטיצקי הצליח להחזיק את העמדה.

ברסטיצקי הסמל שתמיד עקב אחרי "הלשון", הסתער ביצורים גרמניים וסלל דרך בשביל חיל רגלים בשדות ממוקשים ומושלגים. אך הוא לא היה יכול להתרגל להתנהגות חיילי הצבא האדום. כשהוא וחייליו צעדו דרך ערים וכפרים של פרוסיה, ראו תדיר תוצאות "העבודה" של "השותפים" שלהם. לוחמים שתויים תפסו גרמניות צעירות במרתפים ואנסו אותן ללא הקדמות מיוחדות. את מי שהתנגד הם ירו במקום. כהצדקה לרובם היה ביטוי יחיד: "המלחמה תמחה את הכל". בהתפרעות זו השתתפו קצינים ואפילו סוכני ריגול נגדי מ-"סמרש" שהזמינו את ישראל שידע גרמנית "לנסות". הלוחם בא להקיא מכל זה אף על פי שהוא עדיין הרגיש אותה השנאה הבוערת.
מפרוסיה לוחמי הגדוד המשמר ה-162 הועברו לוורוצלב. מפקד הדיוויזיה וסגן אלוף דנילוב הקריא את הפקודה בפני הלוחמים: "לקחת מאורה של האויב!". ישראל ברסטיצקי השתתף בניקוי השטחים גובלים בכביש ורוצלב-ברלין. שריונאיים סובייטיים התקדמו לצדה של בירת גרמניה על המהירת 50-40 ק''מ ביממה, אבל בצדדי הדרך נאצים השאירו כמות ענקה של מחסומים. שם נמצאו לוחמי של "פולקסשטורם": קשישים ומשתתפים ממש צעירים של היטלר יוגנד. שריקת הכדורים לא עצר אף אחד, הם נלחמו עד הסוף.

במאבקים בגרמניה המרכזית הפרטיזן לשעבר שוב הראה את עצמו כלוחם אמיץ ומיומן. תוך כדי חיסול קבוצת האויב באזור עיר בארוט ב-27 באפריל 1945, הגרמניים ניסו לפרוץ משמר קרבי ולהתאחד עם הצבאות שלהם סמוך לברלין. ישראל שנמצא בזמן ההוא בנקודת הביקורת של החטיבה, עמד בראש של מודיעין שלקח סא''ל גרמני בשבי. ברסטיצקי כבן אדם יודע גרמנית, חקר אותו במהירות, הוציא מהנאצי מידע על משימה וכוחות של הקבוצה המתנגדת לצבא הסובייטי. כתוצאה, בהשתתפותו האישית נלקחו בשבי 137 חיילים גרמניים ו-7 קצינים. למחרת מחלקת ישראל חיסלה יותר מ-20 נאציים ושבתה 83 איש. בעד הגבורה שלו סמל החטיבה הוענק באות הכוכב האדום.

בליל ה-3 במאי 1945 ציוו לחטיבה לעזוב את אזור ברלין ולהתקדם לצד בירת צ'כוסלובקיה – פראג.

ימים אחרונים של המלחמה היו הכי מתסכלים. ברסטיצקי שיום ולילה היה צועד לעבר פראג, חשב על אמו פרידה, אחיו הקטן שמחה ועל כל המשפחה. "למה לכל העמים יש ארץ הולדתם, כולם חוזרים לבתיהם, רק אנחנו, יהודים, ללא מולדת?" – סמל החטיבה נזכר בילדותו כשהוא עם חבריו חלם לעלות לפלשתינה ולבנות שם מדינה יהודית במו ידיו. איפה שהוא בארץ ישראל רחוקה היה גודל עץ שתול לרגל בר מצווה שלו.

כשישראל בא עם החטיבה שלו לפראג, הוא עזר לריגול הנגדי "סמרש" לגלות מי מהגרמניים שבויים היה גרמני אמיתי, ומי היה חיילי ולאסובץ. האחרונים לעתים קרובות שכחו את לשון האם שלהם ותלשו טלאים "לאומיים" שלהם.

לאחר כניעה קבוצת האויב החטיבה נשארה בפראג לזמן קצר. בימי חופש ישראל לפעמים נסע לבירת צ'כוסלובקיה ושם תקשר עם יהודים אחרים. כמה מהם בשיחות אישיות הודיעו לו כי רוב היהודים, חיילי הצבא הסובייטי, ערקו ועברו לאמריקאיים שעמדו בשפת הנהר אלבה אחרת. לאחר זה הם בדרך כלל קרצו ל-"מר סמל" ורזמו שהוא צריך לחשוב לעבור לצד אמריקני. אבל הסמל לא רצה להפר שבועה. אותו, יהודי פולני, הצילו אנשים סובייטיים, הוא נלמח עם פרטיזנים בלארוסיים והתקבל לקומסומול –אפילו רעיון על הבריחה נדמה לו בגידה.

כעבור חודש וחצי פקדו לכל מחלקות של הצבא ה-28 לעזוב את צ'כוסלובקיה ולחזור לרפובליקה הבלארוסית. כל יום חיילי הצבא הרוסי צעדו אלפי ק''מ דרך פולין לעבר גבול סובייטי.

עוד לפני העברת הצבאות ברסטיצקי התחבר עם כתבן החטיבה, יהודי בלארוסי יפים דובנוב שגויס לצבא האדום מצ'מקנט. ישראל היה כנה מאוד עם הידיד שלו: הוא סיפר לו על העבר הציוני שלו ויהדות שהייתה ממש זרה לדובנוב. מפעם לפעם הבחור שיתף ברגשות שלו לארץ ישראל, סיפר על הוריו וחייו בפולין טרום המלחמה.

כאשר ישראל צעד דרך השטח הפולני, הוא לא עמד והתייעץ עם דובנוב לגבי ימי חופש: הוא רצה בטירוף לבקר בלודז' ולחפש שם אמו ואחיו. יפים לא תמך ברעיון זה ויעץ לו לשכוח את המחשבות כאלה: "תדחה את הנסיעה! אתה לא יודע שלטון סובייטי!".
הידיד השני שלו, סמל פיסיוק שהקשיב למחשבות ברסטיצקי על חיים עתידיים שלו בתשומת לב רבה, להפך, עורר אותו: "תישאר פה, בפראג, תתחתן עם יהודיה צעירה – תתחיל חייך מחדש, נעזור לך עם זה".

בקרוב ישראל קיבל גלויה די מוזרה מד''ר סמולנסקי, איתו הוא התחבר חזק מאוד עוד בהיותו בשורות הפרטיזנים. לאון סמולנסקי, יליד סלונים, היה רופא בחטיבה ע''ש פונומרקנו. בשעות פנויות נדירות ישראל לימד אותו עברית. סמולנסקי שתפס תפקיד גבוה במערכת בריאות העם במחוז ברסט לאחר שחרור בלארוס, כתב אליו מפולין ורמז בצורה מעופרלת שעדיף לא לחזור לברית המועצות.
סמל החטיבה אפילו לא הספיק לקרוא את הגלויה מסמולנסקי ככל ליד היציאה עצר אופנוע. הקצין קרא שמו של ישראל והזמין אותו לשבת לסירת האופנוע.

האופנוע עצר ליד בית המכר הותיק שלו, רב סרן "סמרש" קוזלוב שפעם ביקש מברסטיצקי למצוא לו אישה, לא משנה איזו לאום, כדי כאילו לשכור חדר. כשברסטיצקי הבין למה קוזלוב התכוון, הוא סירב לעזור לו. קוזלוב גיחך והבטיח: "ניפגש שוב".

המפגש היה לא נעים: "מר ברסטיצקי, אתה נעצר!" אמר לישראל מכר ותיק ביובש. שני שומרים, חיילים מורדבה, לקחו מישראל חגורה וכותפות, כל מסמכים אישיים, שעון ותמונות, כמו כן ציווה לו להוריד כל אותות ועיטורים מהמדים.

קוזלוב שאל שאלות על תולדות חיים של ישראל במשך שעות, מילא כל מיני שאלונים, עישן ללא להביט על ישראל. הנעצר הוכרח לישון בשוחה נחפרה בעצמו. כאשר בחקירה הבאה הוא שאלה "על מה?" קוזלוב צעק עליו בתשובה: "שתוק, בן זונה! דע הכל אחר כך!".
ובאמת, כעבור זמן קצר הכריזו לסמל ש"סמרש" חושד אותו בבגידה במדינה. לאחר שסוכן "סמרש" הקריא לו את המסמך, הוא הכריז: "רצית לברוח לפשיסטים פולניים של קומרובסקי!". הוא התכוון לאלוף תדאוש קומרובסקי, ראש ארמייה קריובה שהשמידה את היהודים. היה קשה מאוד להמציא דבר אבסורדי יותר מזה.

החוקר התעניין מילולית בכל פרט: איך ישראל שרד בזמן שנים ארוכות של הכיבוש, לאילו ארגונים ציוניים השתייך בילדותו, למה הוא "שיבח והפיץ את משטר קפיטליסטי בפולין ואמריקה" וכולה. בנפרד החוקר שאל אותו על היכרותו עם ד''ר סמולנסקי ויחסיו עם סמלים דובנוב ופיסיוק...

ישראל גר בברית המועצות זמן קצר מאוד. פרטיזן ואיש ריגול אפילו לא הניח כי צריך לסתום את פיו גם בשיחות עם החבריו. ישראל חתם על כל הפרוטוקולים של החקירות רק כדי שירדו ממנו והוא ימשיך להתקדם מזרחה יחד עם החטיבה שלו.

פעם ממש בזמן הצעדה ברסטיצקי ראה תמרור "לודז' – 32 ק''מ". למחרת כשעדיין היה חשוך, הוא החליט לברוח. לידו הייתה עיר הולדתו שבה חיכו לו אמו ואחיו. לישראל לא נתנו מים כבר יממה שלמה, הוא הרגיש רע, אבל בכל זאת החליט לברוח. באוויר היה ערפל. האסיר זרק ממנו מעיל, קפץ לתעלה בצד הדרך ורץ לעבר היער. שומרים מייד החלו לעקוב אחריו. היער שנראה מרחוק, היה חורש קטן ודלול. כאשר חיילים סרקו את השטח עם פנסים, הם ראה את צללית של הנעצר. תפסו את ישראל והחלו להכות אותו באכזריות, אבל המפקד שפחד מאחריות, פקד להם לעצור. כשהם הובילו את ישראל חזרה, הקצין תמיד לעג עליו: "ברסטיצקי, קיבלת עוד כליאה אחת!".

המשפט התקיים בתחילת אוגוסט 1945 בעיירה איווצביצ'י לידה ברסטיצקי הפרטיזן נלחם נגד הנאצים. באסם ריק שהפך לחדר הישיבות, על הרצפה בטון עמדו שולחן ושלושה כיסאות, עליהם ישבה "טרויקה" (שלישייה): תובע, שופט ואיש מודיעין. הם התחילו מהשאלה: "אתה מודה באשמתך?". "איזו אשמה?" השיב ישראל. "על מה שחתמת. אתה ברסטיצקי ישראל ינקלביץ'?". אלה היו פרובוקטורים מנוסים עם ותק גדול שכבר שלחו מאות אנשים מאחורי הסרוגים. העומד למשפט קרא את כתב האישום: בגין סעיף 19-58ב חוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית נתנו לו 10 שנות מחנה עבודה בכפייה ו-5 שנות שלילת זכויות אזרחיות. כל המשפט עצמו זה נמשך לא יותר מ-15 דקות.

לאחר ישיבת ה-"טרויקה" מייד שלחו את ישראל לעיר סלוצק שבה הושיבו אותה לבית כלא מקומי. בתא היו 25 איש, ביניהם היו אסירים באישום ספקולציה, כמו כן פשעי מלחמה אמיתיים שנלחמו בצד הנאצים. למקומיים היו שקיות עם אוכל פשוט, ברסטיצקי מילולית רעב. שוויון מובטח פעם ע''י מהפכת אוקטובר השתלט רק בקרון מיוחד שהסיע את האסירים מסלוצק לאורשה. עבריינים מכוסים בקעקועים, שללו מ-"בגדנים" (אסירים פוליטיים) כל מה שמצאו אצלם.

בבית כלא המעבר באורשה עבריינים הראו את עצמם בכל היופי שלהם. לא ידוע מה היה יכול להיות אם אסיר צעיר לא פגש את ראש מחסן מזון שהואשם בסעיף מזויף, משה יפימוביץ' דרוז'נסקי. הוא מייד זיהה בברסטיצקי יהודי פולני ובחור אינטלגנטי. היהודי התרבותי זה לקח את ישראל לעבוד אצלו במחסן המזון. שם היה בטוח יותר ורעב פחות.

אפילו לאחר שחרורו משה יפימוביץ' היה יכול להגן על ידיד הצעיר שלו. העבירו את ברסטיצקי זמנית למושבת תיקון "נובוסדי", סמוך לעיר בוריסוב, ב-80 ק''מ ממינסק. למושבה זו שלחו חולים, קצינים בכירים, סוכני נ.ק.ו.ד., תובעים, שחקנים ידועיים ושרים לשעבר.
אבל עונג ב-"נובוסדי" נמשך זמן קצר. בספטמבר 1947 שלחו את ישראל במסע אסירים לבודייבו על נהר ויטים, איפה היו מכרות זהב ידועים לשמצה. במשך שנים ארוכות של עבודה בכפייה בבודאיבולג ברסטיצקי השיג תפקיד מנהל עבודה שהיה אחראי על תפוקת זהב במכרות.

ימים קשים בבודאיבולג לראשונה הנעימו בתחילת יוני 1948 כאשר ברסטיצקי ידע: במושבה הבריטית לשעבר הקימו מדינה יהודית עמצאית תחת השם ישראל.

לאחר שאסיר שמע חדשה זו, הוא יצא חוצה לשאוף אוויר נקי. ישראל בכה משמחה כמו ילד והסתיר את פניו מאסירים אחרים. כל החלומות מילדותו הציונית לא היו לשווא! לא לחינם הם רקדו הורה, שלחו חברים בכירים ללמוד ב-"הכשרה" ודרשו תעודות מבריטניים!
האסיר הרתיח קצת מים, חלט תה חזק, עשה כמה גמיעות ושר לעצמך "התקווה" ו-"תחזקנה". כמה אסירים-יהודיים התקרבו אליו: "שמעת על הקמת מדינה יהודית עצמאית?". ברסטיצקי השיב בגאווה: "כן, שמעתי!" אף על פי שהיה מסוכן מאוד לדבר על פוליטיקה במחנה. כעת לפרטיזן ולוחם הצבא האדום הייתה מטרה – לשרוד ולעלות לארץ-ישראל!

ישראל ברסטצקי השתחרר מוקדם יותר – ב-13 במרץ 1952. לפני ההשתחרות מהמחנה הוא דאג מאוד. הדרך היחידה שהייתה פתוחה בשבילו, הובילה לברנוביצ' שבבלארוס, איפה כעת גר הידיד שלו עם משפחתו מן כלא אורשה – משה דרוז'נסקי.
כהיה צפוי, בברנוביצ'י קיבלו אותו בשמחה, אבל זה נגע רק במשפחת דרוז'נסקי ולא משטרה מקומית. כל שלושה חודשים המשתחרר בגין סעיף 58 הצטרך להתייצב במשטרה כדי לקבל דרכון זמני כל פעם, שם הוא גם הודיע על החלפת הכתובת שלו. ישראל לא היה יכול לעשות את זה: לו בכלל לא הייתה זכות להתגורר בברנוביצ'י. רק לאחר כמה ניסיונות נכשלים הוא הצליח להירשם בכפר פוגורלויה, בברנוביצ'י הוא הוכרח לגור ולעבוד חצי חוקית.

בברנוביצ'י ברסטיצקי הכיר את מניה שייבנה ירכו, פקידת הבנק הממלכתי של ברית המועצות, ילידת סלוצק בלארוסית – פעם בעיר זו הוא חיכה למסע אסירים לאורשה. הזוג החליט לרשום את היחסים, אבל בשל בעיות עם דרכון הם נאלצו לנסוע מבלארוס לנובוטרואיצק, לגבול של הרפובליה הרוסית וקזחסטן. לא היה קשה להתקבל ולהירשם ב-"בניית המאה" בנובוטרואיצק, המפעל לעיבוד מתכת. לאחר בודייבו ברסטיצקי היה מנוסה בעיבוד מתכות, גם כן הוא היה טוב באלקטריקה, נגרות ועבודות אחרות.

בעיר אורסק שממוקמת ליד נובוטרואיצק, גרו הרבה יהודים שפעם התפנו מפולין. מהם ישראל ידע על הסכם בין ברית המועצות וממשלת פולין שמאשר לאזרחים פולניים לשעבר לחזור למולדתם. כל יהודים פולניים הזדרזו להגיש בקשה למחלקת ויזות. ברסטיצקי לאחר התייעץ עם אשתו וחמה ועשה בדיוק כמוהם. ליציאה הוא נזקק למסמכים שאיתם עזר עיריית לודז' שמייד שלחה לו העתק של תעודת לידה.

במיוחד שימחה את ברסטצקי חדשה שחלק ארי של אותם העולים לא נשארו בפולין, אלא עלו לארץ-ישראל ללא קושי. על עליית לארץ אבותיהם אזרחים ברית המועצות ב-1957 אפילו לא יכלו לחלום.

כבר בהיותו בפולין ישראל ברסטיצקי ידע מעובדי המכון ההיסטורי היהודי שאמו ואחיו נהרגו ע''י ממזרים הנאציים במחנה ריכוז חלמנו ב-1942. זו הייתה מכה קשה מאוד. כל שנות המלחמה ומחנות הוא קיווה שמישהו מקרוביו הצליח לשרוד. כשזוג ברסטיצקי התאושש משוק קצת, הם קיבלו החלטה לעזוב את פולין ולא לאמריקה, קנדה או ארצות אחרות אליהן היו מהגרים יהודים רבים, אלא רק למדינת עם יהודי – ישראל!

בקרוב בני זוג התקבלו אצל שגריר ישראל. עיניו של ישראלי התמלאו בהפתעה רבה: צעירים שהגיעו מאורל מדברים יידיש ואפילו יודעים עברית קצת.

זוג ברסטיצקי שטו לישראל על ספינה "ארץ" שהפליגה מג'נובה איטלקית. את היום ההוא, 6 באוקטובר 1957, כאשר המשפחה הגיעה לנמל חיפה, ישראל ברסטיצקי לא היה יכול לתאר בשום מילה. סוף סוף הם היו על ארץ אבותיהם!

בישראל עולים מפולין התחילו לבנות את חייהם מחדש. למניה וישראל נולדו ילדים: יעקב ואליזה שבהמשך נתנו להם ארבעה נכדים.
לאחר שישראל ברסיטצקי, ותיק המלחמה ואסיר ציון, יצא לפרישה, הוא הפך לחבר מועצת המנהלים של הקרן הישראלי לעזרת ניצולי השואה. ב-2013 הוא היה אחד בין האנשים שהדליקו משואות ביום הזיכרון לשואה וגבורה.

הלוחם המהולל נגד הנאציות ופטריוט אמיתי הלך לעולמו ב-29 ביוני 2017. הוא כמו העץ ששתול בפלשתינה מטעמו בשנות ה-30, הצליח לעמוד בפני כל רוחות סוערות.